היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירה ותרגום, על המשוררת האסטונית אדה אהי והמתרגם הנפלא רמי סערי. את ההרהור וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. המשוררת האסטונית אֵדָה אָהִי (Eda Ahi) נולדה בטָאלִין בשנת 1990, ועדיין גרה בעיר הולדתה. היא למדה שפה וספרות איטלקית באוניברסיטאות של טָאלִין ופִירֶנְצֶה, וקיבלה תואר בוגר בשנת 2012. לאחר מכן המשיכה בלימודי האיחוד האירופי ובחקר רוסיה וקיבלה תואר מוסמך מאוניברסיטת טַרְטוּ בשנת 2015. כיום היא עובדת בשירות הדיפלומטי של משרד החוץ האסטוני, ובמקביל לכך מוסיפה לעסוק בתרגום ספרות יפה מאיטלקית ומרוסית לאסטונית בשביל כמה וכמה הוצאות ספרים בארצה. אָהִי פרסמה לפי שעה חמישה ספרי שירה: "נשף המסכות" (2012), "כוח הכובד" (2013), "בטיחוּת" (2014), "הנמל" (2017) ו"מלחמה ואי-שקט" (2018). תרגומי אחדים משיריה לעברית עתידים להתפרסם בספר "כובעים וכפפות", אסופת משוררים אסטונים צעירים שתראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2021. את השיר 'למתרגם' מצאתי באתר של המשורר והמתרגם הגדול רמי סערי, שמתגורר בדרך-כלל ביוון. בהקדמה לספר 'צליל חצוצרות המלאכים', שמאגד את תרגומי השירה שלי, כתבתי: "אי-אפשר לתרגם שירה משום ששירה, מעצם טבעה, אינה 'משהו' שניתן לתרגום, כלומר שיר אינו סך כל המלים המרכיבות אותו" השירה אינה ניתנת לתרגום משום ששיר אינו טקסט בעל תוכן חד-משמעי. השיר הוא קוד שכל קורא מפענח בדרכו. המתרגם מפענח את הקוד ויוצר ממנו קוד חדש, המאפשר לקוראים לפענח אותו באופן סובייקטיבי המתאים לשפה ולתרבות בהן הם חיים. בשעה שכתיבת שירה דורשת מן המשורר לעשות שימוש באמפתיה שלו באמצעות חומר הגלם שהוא רגשותיו וכאביו האישיים, התרגום הוא פעולה נעימה יותר, המאפשרת למתרגם לעשות שימוש באמפתיה בדרגה שנייה, כלומר אמפתיה למתרגם, מבלי לחוות את הצער והכאב אותם מתאר המשורר. ולכן התרגום הוא עונג גדול וגם שעשוע לא מבוטל. התרגום מאפשר למתרגם לכתוב שירה מבלי להיות משורר, ומבלי לשאת את הנטל שנושא המשורר על גבו. אדה אהי כותבת על כך בשיר הזה, 'למתרגם'. המתרגם הוא איש הקשר של המשורר, והמשורר תלוי בו הרבה יותר משתלוי המתרגם במשורר. אבל בשיר הזה מתעלמת מכך המשוררת ומתמקדת דווקא בתהליך ההתאהבות הראשוני של המתרגם במשורר, ומתארת אותו כמעט כעלוקה המנצלת את יצירתו לצרכיו. השיר כתוב כטקסט רציף, אבל למעשה אפשר לזהות בו שלושה בתים בני ארבע שורות מחורזות (א-ב-א-ב). "נָהִיר לִי שֶׁתִּקְרָא בִּי כְּמוֹ בְּסֵפֶר", פותחת המשוררת. היא מכוונת לכך שהמשורר אינו מתרגם רק את השיר, אלא את אישיותה שלה, והוא מנסה להבין אותה מתוך הטקסט, במקום להתעמק במשמעותו. בשלב זה של פיתוי והתאהבות רואה המתרגם, לדעתה של המשוררת, רק את סממניה החיצוניים ולא את השירה עצמה. "מֵקֵל עָלֶיךָ שֶׁשְּׂפָתִי לָשׁוֹן זָרָה וְאֵין לִקְלֹט אוֹתִי בְּלִי אִמְרֵי שֶׁפֶר, אוּלַי לָכֵן בְּזִכְרוֹנְךָ עוֹדִי שְׁמוּרָה". המשוררת מתייחסת אל המתרגם כמי שאינו בקי בשפתה, והוא מתלהב רק ממאפייניה החיצוניים, ולכן עושה שימוש ב"אִמְרֵי שֶׁפֶר", שרק בזכותם הוא זוכר אותה. זה תיאור הדומה מאוד לתיאור של התאהבות, שהיא תהליך שטחי של הערצת המאפיינים החיצוניים של מי שאיננו מכירים, הקודם לתהליך העמוק והיומיומי של עבודת האהבה. בבית השני לועגת המשוררת להתלהבותו של המתרגם ולשאיפתו להכיר את שפתה על בוריה: "בָּרוּר, אַתָּה סָבוּר, עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם וּתְתַרְגֵּם בִּי בְּלִי שׁוּם קֹשִׁי כָּל מִלָּה". אבל היא יודעת שלא ניתן לתרגם שירה, ולכן המתרגם הטוב אינו רק מי שבקיא בשפת המשורר, אלא מי שיודע לפרק את השיר לגורמים ולכתוב אותו מחדש כשיר בשפתו. המתרגם הטוב אינו מתרגם אקדמי, המצליח לדייק בפירוש המלים, אלא משורר הכותב מחדש את השיר משפתו. אני זוכר את התרגום הנפלא של לאה גולדברג ל'פר גינט' מאת איבסן. גולדברג לא דיברה נורווגית, ובהקדמה סיפרה שהתבססה על תרגומים לגרמנית, לרוסית ולאנגלית. התרגום שלה טוב משום שהיא כתבה את המחזה מחדש, כמשוררת. שלונסקי תרגם את שייקספיר לעברית מרוסית וצרפתית, וגדולתו כמתרגם אינה נובעת מידיעת שפות אלא מן הלהטוטנות המילולית שלו כמשורר. אדה אהי יודעת ששאיפותיו הלשוניות של המתרגם מופרכות: "לֹא. אַךְ לְעֵת עַתָּה רָחוֹק הַחֲלוֹם, תִּדְבַּק בִּי כְּכֶלֶב אַחַר שֹׁבֶל שִׂמְלָה". היא מעליבה את המתרגם כשהיא רואה בו מעריץ שוטה, שדבק בה "כְּכֶלֶב אַחַר שֹׁבֶל שִׂמְלָה". זה, כמובן, ביטוי של כפיות טובה, הנובעת מן היוהרה המאפיינת משוררים רבים, שבאנוכיותם רואים את עצמם ואת יצירתם במרכז היקום, ושוכחים שכל קורא הוא, למעשה, מתרגם שמפרק את השיר ומרכיב אותו מחדש, בדרכו. בבית השלישי מייחסת המשוררת את יוהרתה למתרגם, ומייחסת לו ניצול של אוצרות לשונה לצרכיו הפרטיים: "מִבֵּין דַּפַּי מִלִּים נוֹטְפוֹת בְּרִנָּה, מַרְווֹת הֲגִיגֶיךָ כְּגֶשֶׁם מַמְטֵרָה". ההנחה הבסיסית של המשוררת נכונה. המתרגם אינו יכול לדייק בתרגום מלות השיר ואפילו לא את המוסיקליות שלו, ועליו לכתוב אותו מחדש כאילו הוא היוצר של השיר. אבל המתרגם אינו עלוקה המתקיימת מדמו של המשורר, כפי שרומזת המשוררת, אלא בדיוק להפך. הוא הסוכן הנאמן שלה המאפשר לתרבויות זרות להתוודע אל שיריה. השיר מסתיים בקינה סמויה על הכישלון המובטח מאוד של התרגום: "וְשָׁר בְּתוֹכָן בִּצְלִילֵי מַנְגִּינָה, הֵד בִּלְתִּי-נִתְפָּס שֶׁבָּא מִלָּשׁוֹן זָרָה". אבל מה שהמשוררת רואה ככישלונו של התרגום הוא בעצם מהות קיומו. כל תרגום הוא ניסיון להעביר "הֵד בִּלְתִּי-נִתְפָּס שֶׁבָּא מִלָּשׁוֹן זָרָה", וזה סוד קסמו. קריאת התרגום היפה הזה מעוררת בדמיוני תמונה של המתרגם, רמי סערי, בשעה שתרגם את השיר הזה, ואת החיוך הרחום על פניו. רמי סערי הוא מקרה נדיר של מתרגם שלמד לעומקן את השפות שמהן הוא מתרגם, ויודע לשכוח את הידע הזה כשהוא שב וכותב את השיר כמשורר.