וכך, בשולי דמדומי האלים שישראל חווה, התוודענו שוב להשקפתם של נבחרי ציבור ערבים. לכאורה, אזרחים במדינתם, אך בתודעתם הם חיים תחת כיבוש במדינה שחטפה את ארצם. זו אינה פנטזיה אלא נרטיב מתמיד המשווק לציבור בוחריהם. לפני כעשור ראיינתי את ח"כ דאז ג'מאל זחאלקה שפרש בפניי את השקפת עולמו. מבחינתו, מדינת ישראל נולדה בחטא, הוא כינה זאת "אונס". היהודים אנסו את ערביי הארץ להצטרף למדינת היהודים שמעולם לא קיבלוה מרצונם.
הנה מפלגת חד"ש, מין דינוזאור המשמר פרקטיקות קומוניסטיות שאבדו מן העולם הגדול, אבל מתקיימות עדיין בשמורת הטבע הפוליטית הזאת. ספרו המקיף של ארצ'י בראון, "עלייתו ונפילתו של הקומוניזם" מתאר, בין השאר, את ההתנהלות הפומבית של חברי המפלגה היחידה ברוסיה הסובייטית. לא הייתה אפשרות להתנהלות ספונטנית או רצון חופשי; רק מה שהכתיב הדיקטט המפלגתי שהיה דבר השלטון (היום מכנים זאת "דף מסרים"): המערב הוא האויב בעוד שאר המשטרים הרצחניים מסביב נכללים תחת הקטגוריה של מדוכאי העולם ולוחמי החופש.
היו"ר איימן עודה מוצג כאדם מתון, ובכל פעם מוכיח את מתינותו כמו אמירתו השבוע לאור שחרורן של שלוש החטופות הישראליות משבי חמאס בתמורה למאות רוצחי ילדינו ומשפחותינו: "שמח על שחרור החטופים והאסירים. מפה חייבים לשחרר את שני העמים מעול הכיבוש. כולנו נולדנו בני חורין". אכן, אלה ואלה היו בני חורין לבחור בטוב; אלה בחרו לחיות ואלה - לרצוח.
ח"כית חרוצה ונמרצת התאמצה לשכנע את עודה בטעותו. היא הזכירה לו את מסעדת מקסים בעירו חיפה, שם באוקטובר 2003 ביצעה מחבלת פיגוע התאבדות. 21 נרצחים. המגייס של המחבלת משתחרר בשלב הראשון של העסקה. כיצד אתה משווה בין החטופות למחבל, תהתה הח"כית, ושלחה אותו להתנצל שם. לשווא. מבחינת עודה, אנחנו כובשים, וכיבוש מוליד גם מאבק מזוין בו. זה לא נעים, אבל כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים, כפי שלימדונו אבותיו הפוליטיים של עודה.
כשלעצמי, מילה אחת עמעמה את הצדק שבדברי הח"כית. כשתיארה את מסעה של המחבלת מביתה למסעדה אמרה, שהיא "עברה מהשטחים לישראל". אם חבלי מולדתנו, ערש לאומיותנו ההיסטורית, זירת האירוע המרכזית של ספר הספרים שהנחלנו לעולם כולו, הם "שטחים", שוב השטחנו את הדיון הקיומי לכדי דיון טריטוריאלי בלבד. וכבר למדנו על בשרנו באותות ובמופתים ואסונות עד לשבעה באוקטובר הנורא, שלא על טריטוריה הם נלחמים בנו - לזה הציעו מנהיגינו פשרות רבות - אלא על עצם קיומנו בארץ חמדת אבות.
חמור מזה, הכינוי "שטחים" מקבל את הנחת היסוד של עודה וחבריו, ושל אויבינו ברש"פ ובחמאס ובאזור כולו, שאנחנו כובשים בארצנו, ושאין לנו קשר לארץ הזאת, לבד מכוחנו הצבאי המאפשר לנו, לעת עתה, לגור כאן. מבחינתם, ישראל הייתה ועודנה "פרויקט קולוניאליסטי" בדומה לבורים (האפריקנרים) בדרום אפריקה, הבריטים בהודו והצלבנים בארץ ישראל. סעיף 20 באמנת פת'ח של הרשות הפלשתינית ה"מתונה" קובע, שהטענות בדבר "קשר היסטורי או רוחני של היהודי לפלשתין", "אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה". במילים אחרות, אין קשר בין היהודים לארץ הקודש, האירועים המתוארים בתנ"ך התקיימו כנראה בירח. אגב, בהמשך אותו סעיף נאמר שהיהודים אינם עם (ולכן אינם זכאים להגדרה עצמית לאומית ומתוך כך למדינה). מכוח התודעה הזאת הגיעה המחבלת לרצוח בנו וגדודי חמאס פשטו ביישובינו ועודה פרסם את ההשוואה המיתממת בין הנרצח לרוצחיו. לכל הפחות בל ניתמם אנחנו.
ואז נחשפנו לדברים של הח"כית לשעבר חנין זועבי, שפרסם העיתונאי ישי פרידמן בערוץ 14: "זה מה שאנו בוחרים, להתנגד. וזה לא חמאס שמתנגד. זה העם הפלשתיני. וכן, אתם לא יכולים להבדיל בין חמאס לעם הפלשתיני. אלה שנכנסו בשבעה באוקטובר, לא נכנסו לגבול הישראלי. הם נכנסו לשלהם. זו האדמה שלהם". העולה מן הדברים לכאורה, שחמאס ביצע את הטבח גם בשמה. היא גם הצדיקה שם את ירי הרקטות המתמשך מעזה על ישראל, בטענה שאחרת ה"דיכוי" והכיבוש ימשיכו. זועבי משתייכת לפלג הלאומני רדיקלי בפוליטיקה הערבית ישראלית, מפלגת בל"ד. הם מדברים על שוויון ודמוקרטיה אבל מסווים את השקפת עולמם הברורה על הסכסוך המזוין המוצדק בעיניהם, ואת התנגדותם לקיומה של ישראל (כמדינה יהודית. כמובן...).
לא מדובר רק בחבלי שומרון ויהודה שבהם אנו שולטים שליטה צבאית, ולא ברצועת עזה שממנה נסוגונו לגמרי בקיץ 2005 ולקחנו אפילו את קברינו. שכנעו אותנו שהנסיגה המלאה תעניק לגיטימציה להגן על חיינו מפני הברברים שם. לשווא. המשכנו להיקרא "כובשים", רק כי ביקשנו למנוע הברחת נשק פנימה. היום יודעים שהגבול הדרומי עם מצרים היה פתוח, ומעולם לא התקיים "מצור".
ההאשמה ב"כיבוש" מתייחסת גם לאזרחי ישראל הערבים. מבחינת נבחרי הציבור הערבים המסוימים, כל ערבי החי תחת שלטון יהודים נתון תחת כיבוש. העובדה שמדובר באזרחים שווי זכויות, היכולים לבחור ולהיבחר לכנסת, אינה משנה מבחינתם. חישבו על כלא שבו האסירים זכאים לבחור להנהלת הכלא, אך לעולם לא ינהלו אותו.
אגב כיבוש, בממלכת ירדן קיים רוב "פלשתיני" עצום החי תחת כידוניו של מיעוט האשמי שהגיע מחיג'אז לפני כמאה וכמה שבטים בדואים. טענת הכיבוש נעלמת שעה שמדובר בשלטון לא יהודי. מה שאמור ללמד את האידיוטים השימושיים בתוכנו שלא מדובר בסכסוך על טריטוריה אלא על אקזיסטנציה, לא על אדמה בלבד אלא על האדם היהודי החי עליה, ואשר אויבינו שוללים את זכותנו עליה. כשמדברים על "זכויות אדם" ראוי לזכור שפירושן בשיח האוניברסלי הצבוע הוא, שלכל בני האדם יש זכויות, רק לא ליהודים.
נמצאנו למדים כי ארבעה סוגי כיבוש הם: שומרון ויהודה למרות הרשות הפלשתינית; רצועת עזה למרות שלא היינו שם 19 שנה; מדינת ישראל, שהכריחה את הערבים שנותרו לאחר מלחמת העצמאות לקבל אזרחות ישראלית ולחיות בעל כורחם במדינה היהודית; וממלכת ירדן, שם שולט מיעוט ברוב פלשתיני מובהק. לכולם מכנה משותף: יש יהודים, יש כיבוש. אין יהודים, אין כיבוש.
אכן, לא מפיהם של אויבינו וסייעניהם אנו חיים ופועלים, כשם שההיסטוריה לא שאלה אותם כשהחלה שיבת היהודים הביתה לציון כפי שניבאו נביאינו יותר מאלף שנים לפני שהאיסלאם בא לעולם. הכיבוש האמיתי אירע ב-638, כשהאיסלאם פלש לארצנו. אנחנו רק שחררנו את ארצנו מכובשיה. הם מתנגדים ונלחמים בנו ומשלים את עצמם שיוכלו לעצור את גאולתנו. אולם ההווה של עַם עולם נבחן בפרספקטיבה של נצח. בסופו של חשבון היסטורי, אנחנו מתחזקים והם נחלשים. "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ; וְקָרָאת 'יְשׁוּעָה' חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ - 'תְּהִלָּה'" (ישעיהו). סבלנות דרושה לנו. ואמונה.