הוא עבד במשך שנים בשירות הציבורי הביטחוני בתפקידים משמעותיים, בלי שדבק בו רבב. גישתו האגרסיבית ביחס לביטחון הלאומי אומנם סתרה את גישת ה"הכלה" המקובלת של הממסד הביטחוני, אבל איכשהו, הממסד סבל את נוכחותו בשורותיו, אולי כי עיקר תפקידו של האיש היה מתן ייעוץ.
אבל לפני שמונה שנים, כשהתמנה לתפקיד מפתח במל"ל - תפקיד שהיה בעל כוח רב, ושבאמצעותו הוא רצה להביא לשינוי משמעותי בגישתה של המערכת הביטחונית כלפי האיומים שניצבו בפני המדינה - מינוי זה כבר היה יותר מדי בשבילם. וכך, במהרה, נפתחו נגדו ארבעה תיקים שונים בידי פרקליטים שונים. הוא היה נתון לחודשים ארוכים של חקירה, שבעקבותיה הבשילו שניים מן התיקים לכדי כתבי אישום והעמדה לדין. מיותר לציין שאותו אדם כבר לא עבד במל"ל או בשום מקום אחר בשירות הציבורי, והיה עסוק רובו ככולו בהגנה על עצמו.
בסופו של דבר, הוא זוכה. אבל אל לנו לחשוב שהזיכויים הללו היווו כישלון מבחינת הממסד - או, בשמו הראוי, ה"דיפ-סטייט". כלומר, אנשי השמאל השולטים על מנגנוני המדינה. שהרי, ללא קשר לפסק הדין המזכה, הדיפ-סטייט ואנשיו השיגו את מטרתם: הסרת האיום שאותו אדם היווה עליהם. לא רק שעם סילוקו נשמר הטוהר האידיאולוגי של הממסד הביטחוני, אלא נשמרו גם משרותיהם של המקורבים לצלחת ולאידיאולוגיה הרווחת.
זהו סיפור מוכר לעייפה במחוזותינו. אלא שכל זה לא התרחש כאן, בישראל. הוא קרה באמריקה. מדובר באיש בשם אדם לוינסון, שמונה לתפקיד הבכיר במל"ל האמריקני על-ידי הגנרל מייקל פלין, שהיה היועץ לביטחון הלאומי בתחילת כהונתו הראשונה של טראמפ. פלין, שהיה מעוניין לקדם את רעיונותיו של לוינסון ביחס לביטחון הלאומי האמריקני, ולשם כך מינה אותו, הועמד גם הוא לחקירה פלילית עם כניסתו לתפקיד, מה שהביא כהרף עין לטירפוד כהונתו שלו עצמו.
לוינסון מארה"ב, כמשל
כששמעתי לא מזמן את לוינסון מספר על הפרשה הזו בפודקאסט, שוב אמרתי לעצמי בפעם המי-יודע-כמה: מפליא עד כמה מה שקורה שם דומה למה שקורה אצלנו. אצלם, במקרה המסופר, היה זה אדם לוינסון, ואילו אצלנו היה זה - כדוגמה אחת מני רבות - גל הירש. רשימת האנשים אצלנו היא ארוכה, ואולי אף יותר מזו שבארה"ב, אבל בראש שתי הרשימות קיימת זהות, בכך שמצויים בהן ראשי המערכת עצמם - באמריקה הנשיא דולנד טראמפ, שארבעה כתבי אישום של סרק הוגשו נגדו במטרה להעלימו מן החיים הפוליטיים, ובישראל ראש הממשלה, ששלושה אישומי סרק הוגשו נגדו באותה מטרה.
אמרתי מפליא, אבל אין זה מפליא. כי מה שמניע במקרים הללו את אנשי הדיפ-סטייט בשתי המדינות (ובמדינות אחרות) אינו מתן השירות הפקידותי לציבור, אלא הפוליטיקה. בעיני השמאל, מטרת הפוליטיקה היא בראש ובראשונה השלטת רצונו הצודק והנכון על הציבור. אם לצורך הגשמת אותה מטרה יש לסלק הצידה עקרונות דמוקרטיים מסוימים - ניחא, שיסולקו. הרי ממילא, עם שיטפון הדיקלומים על שמירת הדמוקרטיה והגנתה, איש מתומכיהם, כך הם מקווים, לא ישים לב. אולי להפך, הדיקלומים הללו רק יגבירו את התלהבותם של הללו.
מסע צלב כמנוף להשגת שלטון
החשוב הוא להמשיך במסע הצלב לקידום הרעיונות הראויים והשפויים. וכך, כשצריך להשתמש במערכת אכיפת החוק לא רק למטרתה הראויה והמקורית - ככלי לבירור עבירות אמיתיות ויישוב סכסוכים - אלא גם ככלי נשק במלחמה פוליטית, מה שכמובן נוגד כל עקרון דמוקרטי עלי אדמות, אזי עושים כן. הדגל המונף במלחמה הזו הוא תמיד הדגל האידיאולוגי, גם אם ברבות הימים האידיאולוגיה הפכה לצבר סיסמאות מרוקנות כמעט מתוכן אמיתי, למעט שנאה, מעמד וכוח, המכוסים תמיד בצבע של מוסר וצדק. וכך, בעזרת "עקרונות היסוד של השיטה" ובאמצעים אחרים, מניפים את דגל המלחמה נגד הרוע האנושי.
אותו רוע אנושי פותח מנעד רחב לפעילות. כי הרי מי שמביא את הרוע לאנושות (ובמקרה שלנו, לישראל) הוא, בהגדרה, אדם מושחת. מכיון שכך, ממילא אין צורך לטרוח יותר מדי בהכנת כתבי אישום נגדו, שכן ברור מאליו שכל כתב אישום שיוגש נגד אדם כזה יהיה מוצדק. וככזה, הוא אינו באמת דורש הוכחה סדורה ומעמיקה ומשאיר זמן לפעילויות מגוונות נוספות, כגון נסיעה לספארי משפחתי באפריקה בִמקום ישיבה משמימה בשימוע, שמצריכה האזנה מיותרת של ההגנה.
באמריקה אמר העם את דברו
הגישה האנטי-דמוקרטית של השמאל אינה מוגבלת כמובן למערכת המשפטית, שבה הפקידים והשופטים לוקחים לעצמם כוח בניגוד לרצון העם ולחוק. היא נכונה ביחס לכלל המערכות הציבוריות, הממומנות מכספי הציבור, שבהן הם משליטים את עצמם - כמו ערוצי השידור הציבורי או מוסדות התרבות או האוניברסיטאות הציבוריות.
באמריקה, העם הבין היטב את מה שקורה ואמר את דברו. הוא הצביע בעד מי שהבטיח לשים קץ להשתוללות הכוחנית הקיימת מזה שנים מצד השמאל ולהחזיר לו חזרה את הדמוקרטיה. כלומר, להחזיר לנציגיו את השלטון. וכך, אנשים כמו אדם לוינסון כבר לא יועמדו לדין כשינסו ליישם את דרכם. הסיבה שלוינסון יהיה רשאי לעשות כן בלי להסתכן במשפט וכליאה היא בראש וראשונה כי באמריקה, השופטים העליונים, שנבחרו על-ידי הפוליטיקאים נציגי הציבור, לא יציבו בפני הריבון מכשולים להגשמת רצונו (כפוף למגבלות מוגדרות היטב, שגם אותן הריבון הוא שקבע מה תהיינה). אצלנו, עדיין, הם עומדים כחומה בצורה נגד רצונו של הריבון.
כאמור, אצלנו, זה רק עדיין.