הנה כמה דברים שיש לקחת בחשבון עוד לפני ששואלים האם הצעת הפשרה שהציגו השרים יריב לוין וגדעון סער לרפורמה במערכת המשפט היא הצעת פשרה ראויה: דבר ראשון: יש לא מעט ישראלים שלא מבינים למה צריך לשנות את שיטת בחירת השופטים. מולם עומדים הרבה ישראלים שמרגישים צורך לשנות את שיטת בחירת השופטים. לטעמי, הראשונים צודקים והשננים טועים, אבל זה לא חשוב. כי כך הם מרגישים, ומכיוון שהם מרגישים כך, ומכיוון שהם רבים מאוד, יש הכרח למצוא דרך לשכנע אותם או להתפשר איתם. מי שדוחים את הפשרה משום שאינם מוכנים לשום שינוי במערכת המשפט מתעלמים ממציאות חברתית שיש להידרש לה ברצינות. דבר שני: מה שהוצע בשבוע שעבר מתייחס לשני רכיבים שאינם בהכרח שווים, ואינם בהכרח מתאימים. האחד הוא רכיב הרצון בפשרה. זה הסנטימנט שגורם לישראלים כמו עקיבא נוביק לכתוב ש"הייתי בעד הפשרה המשפטית עוד לפני ששמעתי מה הפשרה". הרצון להתפשר מובן ומשותף להרבה ישראלים שמאסו בקטטות מיותרות על דברים שאינם במרכז סדר היום הלאומי. הוא חוזק מאוד בזכותם של שני אבות שכולים שנתנו את ברכתם לפשרה. דדי שמחי ויזהר שי ראויים לשבח על הסנטימנט. אלא שאין מנוס מלומר ששניהם אינם מומחים לנושא שהם מבקשים לקדם. ולצד הסנטימנט החיובי יש את הרכיב הנוסף שאין מנוס מהתמודדות אתו: פרטי הפשרה. בעוד שהרצון בפשרה הוא כללי, פרטי הפשרה הם קונקרטיים. אפשר לרצות פשרה בלי לרצות את הפשרה הזאת. אפשר גם לרצות את הפשרה הזאת בלי לרצות פשרה. דבר שלישי: הצעת הפשרה לא הופיעה בחלל ריק. היא הופיעה ברגע מסוים, בנסיבות מסוימות, כאשר שורר אי-אמון עמוק בין קבוצות של ישראלים, כאשר שר המשפטים עוסק כבר חודשים ארוכים בתרגילי התחמקות מביכים ממנוי של נשיר לבית המשפט, כאשר מתקיים חשד, לא בלתי מבוסס, שלממשלה אין עניין בפשרה אלא בטקטיקה מוצלחת יותר להשגת המטרות שלא הצליחה להשיג עד כה. כמובן, אין לי שום דרך לדעת אם יריב לוין שינה את הטון כי השתכנע שצריך פשרה, או שינה את הטון כי זו דרכו החדשה להשיג את מטרותיו הישנות. אבל לחשוד מותר – וגם סביר. דבר רביעי: פשרה מתקיימת בין יריבים. לוין וסער אינם יריבים. נכון שלא הסכימו בעבר, נכון שיש עדויות רבות על המחלוקת ארוכת השנים ביניהם. ובכל זאת, כרגע הם בעלי עניין משותף בממשלה ובקואליציה ששניהם חברים בה. הצעת הפשרה שלהם לא משקפת הסכמה בין בעלי מחלוקת, אלא הסכמה בין בעלי אינטרס פוליטי משותף. דבר חמישי: לממשלה ולכנסת מותר לקבל החלטות גם בנושאים שנויים במחלוקת. ממשלות מוציאות את ישראל למלחמה. הן מפנות ישובים. הן מעלות מיסים. זה תפקידן. ההנחה שכל צעד שאינו זוכה לתמיכה כלשהי מהאופוזיציה הוא צעד לא לגיטימי היא הנחה מופרכת. ומצד שני, ממשלה שרוצה לקבל החלטה בנושא חשוב כל כך לאופיה של ישראל, רגיש כל כך חברתית, נפיץ כל כך פוליטית, צריכה לקחת בחשבון את ההשלכות שיש להחלטה שלה, את הסיכוי שההחלטה שלה תשאר על-כנה ולא תבוטל על-ידי הממשלה הבאה, את האפשרות שהחלטה שנועדה לשפר את המצב בחזית אחת תדרדר אותו מאוד בחזית אחרת. ובמילים פשוטות: העובדה שלממשלה יש אפשרות לעשות שינוי לא מחייבת אותה לעשות שינוי. ואם תעשה שינוי שתוצאותיו הרסניות, האחריות עליה. היא המחוללת. היא בעלת הסמכות. היא הנושאת באחריות. המנהג הרווח בישראל של האשמת האופוזיציה בתוצאות הרסניות בעקבות מהלכים של הממשלה הוא מנהג נלוז: אנחנו בוחרים שלטון, המפתחות בידיו, חובתו לקחת בחשבון את תוצאות פעולותיו.