הכותרות מספרות לנו על שיחה בין רזי ברקאי ובין נוה דרומי. אני לא יודע מה בדיוק עושה רזי ברקאי, לא התעניתי במעשיו גם בעבר, אינני מכיר גם את נווה דרומי ואת פועלה (אינני מצופי הטלוויזיה וממאזיני הרדיו). אני כן ידע שמדובר בקולגות למקצוע, הנמצאים בשני קטבים פוליטיים שונים. אני יודע שרזי ברקאי הוא עול ימים ונוה דרומי היא צעירה הרבה יותר. אני יודע שכולנו חבים לפרויקט הציוני המאחד את כולנו שיח קשוב בין קטבים, ומי שחייב להיות קשוב ביותר הוא הצד המובס, השמאל, כי אחרת יישאר בשיממונו הפוליטי. גם האירועים לא מיטיבים עם השמאל, על-אף שהכשלים בצבצו במשמרת של בנימין נתניהו. ההבנה היא שהשורשים הם במדיניות הכלה, הכלה של הטובחים והרוצחים, אשר מקורותיהם שנים רבות לאחור. ורזי ברקאי, במקום להיות נסיך אביר וג'נטלמני, הופך עצמו לצפרדע מקרקרת, תוך שהוא הורס לשמאל כל חלקה טובה ממש כמו אבותיו בשמאל, דוד טופז ויאיר גרבוז. רזי ברקאי יוצא בדממה מהכלים, רזי ברקאי נוקט בלשון בלתי ראויה, רזי ברקאי מזלזל במקצועיות של קולגה למקצוע בעוד שסעיף 9 לתקנון האתיקה שמחייב אותו, קובע שעיתונאי חייב לשמור על כבוד של כל אדם, ודאי הוא חייב לשמור על כבוד עיתונאי אחר. רזי ברקאי יורק לבאר ממנה הוא שותה, וגודע כל סיכוי של האגף הפוליטי שלו להוביל אי-פעם את המדינה. אוי לנו שאלה פרשניו של גזע ענק, גזע ענק ורחב של מקימי המדינה, גזע של מנהיגיה לאורך שנים רבות. מה חבל שבכמה מילים יכול רזי ברקאי, ממש כפי שיכלו דוד טופז ויאיר גרבוז, לחרב את הסיכוי לגיוון (נחוץ) בהנהגת במדינה.