קנאתם של משפחות החטופים שעודם נמקים במנהרות החמאס ובדירות המסתור שלו בעזה מקנאים עד מוות, או אם לדייק - עד חיים במשפחות, אשר יקיריהם שבו מן השבי. זו קנאה טבעית, אנושית, מתבקשת וכמעט הכרחית. קנאתם היא הקנאה הכי מייסרת. הכי אכזרית. קינה בוערת. שורפת. קשה כשאול ותהומית כמוה. קנאה, אשר רק דבר אחד יכול לסלק אותה. יש מי מהם שמודים בה, קבל עם ועולם (ואמצעי תקשורתו הרבים), בפה מלא. בריש גלי. הודאתם קורעת לב. הם חושפים סוג חדש של קנאה תובענית, רודנית. קנאה שנכפית עליהם הר כגיגית. היא לופתת אותם, חונקת מבפנים. היא קורעת אותם לגזרים, שוברת, מרסקת, מפוררת אותם לפירורים. הקנאה שלהם היא עינוי זדוני, שטני. ככל שנוקפים הימים, ומניינם מתקרב ל-500, בלתי ניתן עוד להכחיש את קנאת מי שיקיריהם עודם בשבי במשפחות מי שיקיריהן חולצו ממנו. הקנאה היוקדת בהם ניבטת מעיניהם, משפת הגוף, מייאושם. היא אינה מניחה למקנאים אף לא לרגע אחד, לשבריר שנייה. הקנאה הזו נמנית עם שאר התקדימים שהמלחמה הארוכה, ההולכת ומתארכת, הארורה הזאת יוצרת. סוג חדש, זן אחר. ברבות הימים, אולי - הלוואי - בשוך הקרבות ועם סיומה של המלחמה, תימצא או תומצא הגדרה מקצועית שלה. לפי שעה זו קנאה מבעבעת, מפעפעת, ארסית כמו הארסי בנחשים. היא מכישה שוב ושוב. עדיין לא הומצא נסיוב למיגורה. רק שלא תיהפך הקנאה הזו לקנאה עד עולם.