היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על טקסט פואטי מאת הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שעורר בי מחשבה על טבע האדם. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889) היה מחשובי הפילוסופים של המאה העשרים. הוא נולד בווינה, והיה חשוב לו שידעו שההורים של סביו היו יהודים שהמירו את דתם לנצרות פרוטסטנטית, ושאביה של אמו היה יהודי. בכיתה א' הוא למד עם היטלר, שהיה מבוגר ממנו בשישה ימים (אל דאגה. היטלר נשאר כיתה, וויטגנשטיין קפץ כיתה, ולא נותר ביניהם כל קשר). הוא למד באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה פילוסופיה ומתמטיקה בהדרכתו של ברטרנד ראסל, ואחרי מות אביו הירושה אפשרה לו לעזוב את האוניברסיטה ולחיות בבדידות בנורבגיה. שם כתב את ספרו הידוע 'טראקטאט לוגי-פילוסופי'. במלחמת העולם הראשונה הוא התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי וזכה באות גבורה על שירותו בחזית הרוסית. אחר-כך נפל בשבי הצבא האיטלקי. שם הוא סיים את כתיבת ה'טראקטאט' (לאחר שנים העבודה הזו אפשרה לו לקבל תואר דוקטור בפילוסופיה). הספר זכה להכרה ולהערצה, אך ויטגנשטיין פרש לכפר קטן כדי ללמד בתיכון. מאוחר יותר חזר לאקדמיה, היה פרופסור לפילוסופיה, ואת הספר 'חקירות פילוסופיות' כתב בסוף ימיו. הספר פורסם לאחר מותו. ויטגנשטיין לא היה משורר, אך האופן הקיצוני שבו התמקד בטיעונים לוגיים הנובעים זה מתוך זה הופך חלקים מן הטקסטים הפילוסופיים שלו לשירה צרופה, אותה ניתן לפרק ולהרכיב מחדש ולמצוא בה משמעויות שונות, כפי שדורשת השירה. אי-אפשר להתעלם, למשל, מיופיו הפיוטי של המשפט המסיים את ה'טראקטאט' שלו (בתרגומו של משה קרוי), ומתמצת משהו מתורתו של ויטגנשטיין: מַה שֶׁלֹּא נִתָּן לְדַבֵּר אוֹדוֹתָיו, יֵשׁ לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁתִיקָה. את הטקסט הפואטי על החשיבה קראתי בסעיף 331 מתוך ספרו האחרון של ויטגנשטיין, 'חקירות פילוסופיות', בתרגומה של פרופ' עדנה אולמן-מרגלית (הוצאת מאגנס, 1995). הספר יצא לאור בשנת 1953, שנתיים לאחר מותו של ויטגנשטיין. הספר כתוב כרצף של 693 קטעים קצרים ('הערות') על שפה וחשיבה. בפתח-דבר כתב ויטגנשטיין שהקטעים המופיעים בספר הם "מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות שהעסיקו אותי בשש-עשרה השנים האחרונות." והוא מוסיף: "לפיכך ספר זה אינו אלא אלבום." והוא מסיים בבקשה: "אין בְּחֶפְצִי, באמצעות חיבורי, לחסוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל שניתן, לעורר מישהו למחשבות משלו." יש קשר הדוק בין שירה לחשיבה, ועל כך אני כותב כאן מדי שבוע (ולכן אני מכנה את הכתיבה הזו בשם 'הרהור שבועי'). גם השירה וגם החשיבה הן ביטוי מהותי של טבע האדם. החשיבה היא מיומנות רגשית, המאפשרת לנו לפרוץ את תבניות ההתנהגות האוטומטיות שלנו ולהיות יצירתיים, בשעה שהשירה היא מעין 'מערבל חשיבה', שבאמצעותו אנחנו מפענחים טקסט שהוא קוד אותו ניתן לפרש בדרכים שונות, באמצעות פירוק והרכבה מחדש (כפי שהציע דקארט במתודה הידועה שלו). המעשה של קריאת שירה, שנהוג לראות בו מנהג אזוטרי של מעטים המתעניינים בסוג זה של יצירת אומנות, הוא למעשה תהליך פילוסופי, שמרחיב את יכולת החשיבה וההתבוננות של הקורא. הספר 'חקירות פילוסופיות' הוא רצף של משפטים או טיעונים לוגיים, הנובעים זה מתוך זה, שבאמצעותם מנסה ויטגנשטיין להבין את מהות השפה והחשיבה. אפלטון, הזכור לטוב, הציג את הרעיונות הפילוסופיים שפיתח באמצעות דיאלוגים בן סוקרטס לסובבים אותו, והפך אותם למעין מחזות רעיוניים הקלים יותר לעיכול. הכתיבה הלוגית של ויטגנשטיין מורכבת יותר, אבל גם הוא מנסה להקל על הקורא כשהוא יוצר איתו דיאלוג, ופונה אליו ישירות כמי שהוא חלק מן השיחה. כך פותח ויטגנשטיין את המרובע הקצר הזה, שבעיני הוא שיר, כשהוא פונה אל הקורא במלים "שַׁוֵּה בְּנַפְשְׁךָ", ומציע לו לראות בדמיונו (וביכולת האמפתית שלו) "אֲנָשִׁים הַיְּכוֹלִים לַחֲשֹׁב רַק בְּקוֹל". זו, לכאורה, בקשה מופרכת. הרי נהוג לראות בחשיבה פעילות מוחית מופשטת, מהירה, של עיבוד רעיונות בטרם הפכו למילים. כלומר, החשיבה היא פעולה מורכבת ועשירה יותר ממה שניתן להביע בשפה המדוברת או הכתובה, והיא משלבת אסוציאציות וסינסטזיה, כלומר עירוב של כל החושים, וכך יוצרת רעיונות חדשים. אבל נראה, שוויטגנשטיין מתכוון כאן לחשיבה פרימיטיבית יותר, בשלביה המוקדמים, כשיש דמיון בין "לַחֲשֹׁב" לבין "לְחַשֵׁב". כשילדים קטנים לומדים לספור הם מצרפים לזה את תחושת הגוף, ומחשבים "רַק בְּקוֹל", כשהם עושים שימוש גם באצבעותיהם. סוג כזה של 'חשיבה בקול' מאפיין גם מבוגרים רבים, שכאשר הם מרוכזים בחשיבה או בחישוב הם עושים זאת "רַק בְּקוֹל". חייתי פעם עם אישה, שהייתה מחשבת כמויות ומספרים בקול רם או מדברת לעצמה, כאשר הייתה מרוכזת בעסקים שלה. כדי שנבין את כוונתו, מוסיף ויטגנשטיין הערה בסוגריים, המבקשת מאיתנו להשוות את האנשים שיכולים "לַחֲשֹׁב רַק בְּקוֹל" לאלו ש"יְּכוֹלִים לִקְרֹא רַק בְּקוֹל". זו אינה אסוציאציה מקרית, חסרת משמעות. אלו שקוראים בקול הם בדרך-כלל ילדים שלומדים לקרוא, והם עוקבים באצבע אות אחר אות, ומחברים את האותיות למילים, בשעה שלפעמים אינם יודעים את משמעותן. כלומר, הקריאה שלהם היא קריאה מכנית, שאינה מעידה על הבנה. לפיכך, גם החשיבה בקול היא פעולה מכנית שלא תמיד מעידה על יצירת הקשרים. מי שקורא בקול יכול, לעיתים קרובות, לקשר בין המסמן, המילה, לבין המסומן, שהוא עצם שקיים במציאות. אלו שעושים זאת מתקשים, לעיתים, לקשר את המלה למסומן מופשט, הדורש דמיון. כאלו הם האנשים שיכולים לקרוא טקסטים טכניים, אבל מתקשים לקרוא נרטיבים, כמו סיפור או רומן. אם נשאל אותם, הם יגידו שהם מעדיפים לצפות בסרט או בסרטון. קריאה של נרטיב דורשת אמפתיה, היוצרת אצל הקורא תמונה דמיונית או סרט דמיוני, בשעה שהוא מפענח את המילים המודפסות וחווה את הרגשות המתוארים בסיפור בגופו. הוא יכול להיות מתוח, לצחוק ולבכות רק מקריאה של סימני דפוס על נייר. זהו הפלא של האמפתיה. ללא אמפתיה אי-אפשר לקרוא רומן או סיפור. אוטיסטים או פסיכופתים אינם קוראים רומנים (לפעמים הם יכולים להעתיק ולכתוב רומנים, אבל ניתן יהיה לזהות אותם בהיעדר האמפתיה של הדמויות שלהם, או בהיעדר האמפתיה של הסופר כלפי הגיבורים שלו). כעת מחזירה אותי האסוציאציה (כלומר הפירוק וההרכבה של ה'שיר' הזה) אל ההצעה הראשונה של ויטגנשטיין: "שַׁוֵּה בְּנַפְשְׁךָ אֲנָשִׁים הַיְּכוֹלִים לַחֲשֹׁב רַק בְּקוֹל". האם חסרי-הדמיון והאמפתיה, או הפסיכופתים, החושבים "רַק בְּקוֹל", יכולים לחשוב חשיבה פוריה, חשיבה פילוסופית או חשיבה יצירתית? נדמה לי שלא. מה שמאפיין את הפסיכופתים הוא אישיות ריקה מתוכן המעתיקה תכנים של אחרים ומשתלטת עליהם. הם אינם יוצרים תכנים מקוריים משל עצמם. הם חושבים בקול לא רק משום שהחשיבה שלהם נמצאת בשלב הפרימיטיבי שלה (כשם שהאישיות הפסיכופתית היא ביטוי של פיקסציה אומניפוטנטית בשלב המוקדם והאנוכי של הילדות), אלא משום שהאישיות הריקה שלהם היא למעשה חוסר באישיות, והחשיבה "רַק בְּקוֹל" מעניקה להם תחושה זמנית של זהות, שחסרה להם. הם הופכים את הקוגיטו של דקארט, 'אני חושב משמע אני קיים', ל'אֲנִי חוֹשֵׁב בְּקוֹל וְשׁוֹמֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹתַי, מַשְׁמָע אֲנִי קַיָּם'. אינני טוען, כמובן, שכל מי שחושב בקול או קורא בקול הוא בהכרח אוטיסט או פסיכופת. בשעה שאני מפרק ומרכיב מחדש את הטקסט הזה של ויטגנשטיין עולות בי אסוציאציות הקשורות בעיסוק שלי בחשיבה ובמתודה לחשיבה שפיתחתי, וכן בחקר האישיות הפסיכופתית, שבו אני עסוק עכשיו.