סגל נזכר שבצעירותו הוריו העריצו את ישראל אלדד ואילו הוא, במסתרים נשבה אט אט למאמריו של דבג ולדמותו. בן-גוריון חשד באלדד שהוא מסית להקמת מחתרת שתפגע בבתי הספר ובצבא והורה להרחיקו מכל תפקיד ציבורי. במשך השנים התחרט אלדד על שחשב על מלחמת אחים ולאחר הסתלקות בן-גוריון אף הביע חרטה.
בהמשך הקדיש סגל כמה עמודים לתיאור פעילותו המחתרתית של יהושע כהן, את חלקו ברצח ברנדוט ואולי אף רמז, שהיה בין אלה שחשבו גם על אפשרות חיסולו בעתיד של דבג. כהן נהג לבקר את חבורת סגל (קנאי ימין) שישבה במאסר וחיים גורי כינה אותו עקב כך "האיש הבוער הזה".
סגל מסיים קטע זה בהעמדת עמדותיו של צבי שילוח שחלם על א"י בין כווית לתעלת סואץ ודובר השמאל המוכשר הספר עמוס עוז שהטיח במתנחלים ביקורות נוקבות שרבים מהם זכרו לו זאת עד יום מותו. המתנחלים לדעת שילוח, היו בעצם ממשיכי דרכה של מפלגת העבודה "באוקיאנוס הפוסט ציוני".
עוד טרח לציין סגל את העובדה שישראל אלדד, באזכרה ליום השנה העשירי למותו של דבג, הכריז כי "הוא ראוי לשמש מופת חינוכי בעצם קנאותו... לציונות מגשימה... בצדקתה, בגדולתה ואף במשיחיותה". בפרק הבא ("מהפך 67 - חיבוק במקלט") סוקר סגל את התחדדות היריבות בין השמאל לימין, בין המתנחלים לקיבוצניקים ובעיקר בין בן-גוריון לבגין.
הפרק מבוסס על מכתבים, טורי דעה בעיתונות, קטעי ארכיונים ונאומים בכנסת. הוא נועד לבסס את טענת סגל כי השמאל משוכנע כי חלה התקרבות אידאולוגית לכאורה בין דבג לאנשי הרוח הבולטים בימין.
הערת סוקר: אכן הפרק סוער בדומה לתקופה שהוא מתאר, עד ימי הסכמי השלום עם מצרים. סגל מנתח היטב את התחדדות המאבק הרעיוני בין הימין והשמאל ומנסה, לעיתים באילוץ מה, להשוות את דמותו של בן-גוריון כפי שנתפס בעיני תומכיו ומתחריו בשמאל לבין מנחם בגין, שהילך קסמים על הימין בנאומיו המלהיבים וכושרו התאטרוני.
יתר על כן, על-פי ההיסטוריון אבי שילון טועה סגל בטענה שז'בוטינסקי ותלמידיו סברו שדבג סלחני ביחס לבריטים. סגל אם כן טעה פעמיים באמירה זו: האחת, דווקא ז'בוטינסקי הוא שרצה כי א"י תהיה חלק מהדומיניון הבריטי והשנייה: הבריטים לא היו רק כוח כובש אלא מסתבר שתחת שלטון המנדט אפשרו את התקדמות המפעל הציוני.