פעם לפני הרבה שנים בנו בית חדש ברחוב מגוריי - רחוב לוריא בתל אביב. לצד הבתים שנבנו בשנות ה-30, כמו זה שאני התגוררתי בו, היו בתים עם בריכות דגים שיצאו משימוש (אני מעולם לא זכיתי לראות דגי זהב בבריכות אלו) ובתים ישנים עם כניסות ללובי אפל וחשוך וזאת בגלל קיר מגן נגד הפגזות שנבנה בימי מלחמת השחרור ומלחמת העולם השנייה (מלחמה בה הופצצו בניינים באזור על-ידי האיטלקים). יום אחד קם וצץ לו בניין חדש מול אותם בנייני שנות ה-30 . ברחוב לוריא מספר 11 נבנה בית בסגנון השיכונים של פעם. אנו הילדים, נהגנו לקרוא לבניין "הבית החדש".
אט אט התאכלס "הבית החדש" במשפחות שונות שילדיהם הצטרפו אלינו הוותיקים במשחקים בשכונה. משחקי אותם שנים היו משחקי רחוב כאשר המשחק העיקרי היה כדורגל (מדובר במשחק אמיתי של בעיטה בכדור ולא משחק מחשב שהילדים של היום נוהגים לשחק עם מקלדת וטאבלט. השער אליו בעטנו היה בין תמרור אין כניסה בכניסה לרחוב ועמוד חשמל. לא פעם הבעיטות לשער הגיעו לחלון ביתה של משפחת רודניק בקומה הראשונה. גברת רודניק הייתה יוצאת מדעתה וצורחת עלינו בכל פגיעה סמוך לחלון ובעיקר ניסתה להחרים את הכדור כאשר זה ניפץ את השמשה בביתה כתוצאה מבעיטת יעף. לפעמים היה הכדור טס למרפסת הענק של משפחת טרגל שגם שם אם המשפחה לא התלהבה מהכדור שנחת במרפסת.
בין הדיירים שהגיעו לבית החדש הייתה גם משפחת איינשטיין. האם פעילה בארגון אימהות עובדות והאב שחקן תיאטרון האוהל - יעקב שמו. יעקב נראה לנו אז זקן (בטח היה בן ארבעים ומשהו) שהסתובב נפוח וחדור חשיבות עצמית אפילו שירד לרוקן את פח הזבל בחדר האשפה של הבניין. יחד עם האם והאב הגיע בחור צעיר, מבוגר מאיתנו בכמה שנים, אוטוטו חייל, חתיך, גבוה, ספורטאי מצטיין - אריות שמו - שהסתובב רבות עם גיטרה בידו וזכה מאימי לכינוי "הדון ז'ואן עם הגיטרה". הדון ז'ואן נהג לבקר מפעם לפעם אצל דבורה דיקובסקי - לימים דבורה דותן מהתרנגולים.
אריות הצעיר נהג לבקש להצטרף אלינו למשחק הכדורגל. הואיל והתרשמנו מאוד מגובהו ומיכולת הניתור שלו הצענו להיות הנוגח לשער כאשר אנחנו "נרים" לו לנגיחה. אחרי שקרצנו זה לזה "הרמנו" לו בדרך כלל לגובה קומה שניה או שלישית כדי שנוכל להתמוגג על הקפיצה האדירה שלו לנגיחה. לפני הנגיחה אריות היה תמיד אומר עם ריש מתגלגלת "שהרוח לא תפריע". הרוח לא הפריעה והכדור ננגח בדרך כלל לרשת (השיחים של הגדר החיה) שמאחורי השער.
חלפו להן השנים, אריות הפך לאריק, לטעמי ולטעם רבים גדול זמרי ישראל בכל הזמנים. באחד הימים כששימשתי כיועצו של הנשיא פרס זה ביקשני לדאוג להזמנת אריק איינשטיין לסעוד יחד עימו על שולחנו ארוחת צהריים. ערב אחד, אחרי שההזמנה הגיעה לאיינשטיין, בעודי מטייל עם כלבתי ג'וקית ברחוב מגוריי, צלצל הטלפון הנייד שלי. "מי מדבר" שאלתי וקול מדהים השיב לי "אריק". "איזה אריק" שאלתי והקול השיב "איינשטיין" משהבנתי מי זה האריק שעל הקו על הקו מאוד התרגשתי. היה זה אותו אריות - אריק - ההוא מהשכונה מהנגיחות.
במקום שאני אגמגם מהתרגשות היה זה הוא אריק שגמגם וביקשני לשכנע את פרס לבטל את ההזמנה. "איני מסוגל לכך" אמר. "זה לא כבוד שמגיע לי", הוסיף בגמגום כבד. כדי לשבור את הקרח הזכרתי לו את ההרמות לנגיחה וציינתי כי אני אוהד הפועל תל אביב. בשנייה ששמע הפועל תל אביב הגמגום הסתיים וכמו אוטוסטרדה אריק, בשטף דיבור מדהים, הזכיר לי כל שער שכבש גדעון טיש בבעיטת עונשין, כל פס של דני בורסוק וכל גול של פיגנבאום כולל שנת המשחק, דקת ההבקעה ותוצאת המשחק. משאמרתי לו שאדאג לביטול ההזמנה לארוחה שמעתי אנקת רווחה מצדו. והבנתי שהצלתי נפש בישראל.
וכך מזיכרון ילדותי למדתי שגם לאומני צמרת יש פחד במה וחשוב מכך שישראל הפסידה, כנראה, כדורגלן טוב אבל הרוויחה זמר ויוצר מדהים. מאז אותם ימים כאשר אני יוצא לרחוב ביום חורפי בו נושבת רוח חזקה מהדהד באוזני המשפט "שהרוח לא תפריע" עם הרייש המתגלגלת של אריק איינשטיין.