הראיונות שנתן שר הביטחון לשעבר יואב גלנט לידיעות אחרונות ולחדשות 12 היו רצופים רבעי אמיתות ושקרים גמורים. אבל נראה לי שלשיא כזביו הגיע גלנט בתיאור עמדותיו ביחס למלחמה מול חיזבאללה בלבנון, הן לגבי הצעתו לתקוף את חיזבאללה באוקטובר והן לגבי התנגדותו לתקוף את חיזבאללה בסוף אוגוסט.
גלנט מספר כיצד ב-11 באוקטובר הוא הציע לפתוח חזית שנייה מול חיזבאללה בלבנון אבל נתניהו לא נתן לו. גלנט מסביר שאם היינו פותחים במלחמה מול חיזבאללה תחילה, כולל תמרון קרקעי בתוך לבנון, "היינו משיגים חיסול פיזי של ארגון החיזבאללה בחלקים ניכרים שלו" ואז היינו יכולים "לקחת אוגדות מהצפון, להעתיק אותן דרומה, לפעול בחאן-יונס וברפיח במקביל לפעולה בעזה", ובא לציון גואל וגלנט המושיע הגדול של ישראל.
גלנט משקר ומוליך שולל כמעט בכל מילה בתיאורו. ב-11 באוקטובר צה"ל עדיין משלים את ההשתלטות על גבול הדרום. בשלב זה, כאשר חמאס וחיזבאללה בשיא הכוח וההיערכות, ישראל בשיא חולשתה, צה"ל מוכה והביטחון של הרמטכ"ל עצמו במסוגלות כוחות הקרקע נמוכה מאוד (אפילו שבועות לאחר מכן, כאשר הרמטכ"ל יציג בפני קבינט המלחמה את תוכנית המלחמה הוא יסביר שהתמרון הקרקעי יתחיל בהתקפה איטית והדרגתית ורק בצפון הרצועה, במקום בהתקפה מהירה במקביל בכל רחבי הרצועה, "כדי להחזיר לצה"ל את הביטחון העצמי אחרי 7 באוקטובר" - וגלנט תומך בכך).
יתרה-מכך, התפיסה במערכת הביטחון עד אותו הזמן הייתה שצה"ל אינו מסוגל לנהל מלחמה במקביל בשתי חזיתות, ודאי לא כשאחת מהן היא מול חיזבאללה. כלומר, ההצעה של גלנט הייתה מביאה לעצירת כל תמרון אפשרי ברצועה למשך כל חודשי המערכה בלבנון.
גלנט מתאר בבוז את החשש של נתניהו שאלפי אזרחים ישראלים ימותו מהיכולת השיורית של טילי החיזבאללה אם ישראל תפתח בחזית שנייה, אבל "שוכח" להזכיר שתרחיש הייחוס של צה"ל באותה העת קבע כך: התקפה כוללת על חיזבאללה בשיא כוחו, תעלה בחייהם של מאות חיילים, ואפילו אם ישראל תשמיד בהתקפת פתע את הרוב המוחלט של טילי חיזבאללה, היכולת השיורית שתישאר להם תביא למותם של אלפי אזרחים.
נועם אמיר מספר כיצד שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר, הכתבים הצבאיים הגיעו לתדרוך במועצה לביטחון לאומי מול בכירי המטכ"ל, וזה התרחיש שהציגו בפניהם למלחמה מול חיזבאללה: ביום הראשון למלחמה, חיזבאללה יירה 6,000 טילים על ישראל, ביום השני 5,000 טילים; ביום השלישי 5,000 טילים, ורק ביום הרביעי צה"ל יצליח לצמצם את מספר הטילים שחיזבאללה יירה לעבר ישראל ביום ל-1,400 עד 2,000.
הכתבים הצבאיים שאלו את מפקד פיקוד העורף כיצד פיקוד העורף יתמודד מול היקף ירי כזה. תשובתו הייתה: "יהיה פה הרס במספרים שאי-אפשר לתאר אותם". ואז הכתבים שואלים את מפקד חיל-האוויר: "כיפת ברזל יודעת להתמודד עם 6,000 טילים?" ותשובתו הייתה: "יש סיכוי סביר להניח שבימים הראשונים לא תהיה כיפת ברזל. ייקח לנו לפחות שלושה-ארבעה ימים [להפעיל אותה] כי חיזבאללה יודע לפגוע בה".
באותה העת צה"ל בשיא חולשתו: בימ"חים יש חימושים רק לשבועיים-שלושה של לחימה; האוגדות המתמרנות רחוקות מתקן מלא, רבים מחיילי המילואים שלהן טרם גויסו, ואלו שגויסו רק החלו באימוני רענון; בצפון יש אז רק אוגדה אחת, ושאר האוגדות נמצאות בדרום או בתהליכי גיוס (כזכור, רק יומיים קודם לכן, השלימו כוחות צה"ל את טיהור העוטף מכוחות חמאס); יישובי הצפון טרם פונו ואלפי לוחמי כוח רדואן היו ערוכים במרחק קצר מהגבול, בתוך מנהרות ומתחמים מבוצרים היטב.
כלומר, אם ישראל הייתה פותחת ב-11 באוקטובר במתקפה נגד חיזבאללה, לא היו לה מספיק כוחות קרקע בצפון להתמודד מול כוחות רדואן הערוכים בגבול, ואלו היו יכולים לחדור לישראל, להשתלט על מספר יישובים ולקחת מאות ישראלים בשבי. ואז אחרי שבועיים-שלושה של לחימה, צה"ל היה מגיע לעברי פי פחת, כאשר למטוסים לא היו פצצות להפיל על כוחות חיזבאללה, ולארטילריה לא היו פגזים לירות עליהם.
למרבה המזל, מי שהצילו אותנו מהאסון שגלנט עמד להפיל עלינו, היו בני גנץ וגדי איזנקוט שיחד עם נתניהו ורון דרמר, דחו את ההצעה המופקרת הזו.
בעוד גלנט רצה לתקוף בצפון כבר ב-11 באוקטובר, בזמן שחיזבאללה בשיא כוחו וצה"ל בשיא חולשתו, הרי כעבור מספר חודשים, אחרי שצה"ל התחזק, השיג חימושים, וכוחות הקרקע התמקצעו בלחימה ברצועה, ואילו חיזבאללה נשחק בהסלמה ההדרגתית המתוכננת של צה"ל מולו ובתקיפות המתמשכות של חיל-האוויר על מאגרי הטילים שלו ועל כוחות רדואן בגבול, פתאום שר הביטחון שינה את דעתו ב-180 מעלות ביחס ללבנון, ופעל לסיים את מלחמת חרבות ברזל בלי לצאת למערכה צבאית נרחבת כנגד חיזבאללה.
ב-29 אוגוסט הציג גלנט בפני הקבינט מסמך שכתב ושבו הציע להגיע לעסקת חטופים. לא רק כדי להגיע לסיום המלחמה ברצועה, אלא גם כדי לאפשר הסדרה בצפון שתמנע מלחמה מול חיזבאללה ושתרכך את הכוונות של אירן לבצע נקמה בישראל. כלומר, גלנט הציע שישראל תיכנע בדרום מול חמאס ותיכנע בצפון, עוד בטרם עימות מול חיזבאללה, כדי לא להרגיז את אירן.
אם הקבינט היה מאמץ את ההצעה חסרת האחריות השנייה של גלנט ביחס ללבנון, אלו היו התוצאות: הטקסים המבחילים של חזרת החטופים היו מתנהלים כאשר יחיא סינוואר עומד בראש האירוע ואלפי מחבלי חמאס שחוסלו מאז, היו עדיין בחיים; נסראללה היה נואם נאומי ניצחון, כל ההנהגה של חיזבאללה עדיין הייתה בחיים, מבצע הביפרים לא היה יוצא אל הפועל ואלפי לוחמי חיזבאללה היו עדיין עם שתי עיניים ועשר אצבעות, וכוח רדואן היה פרוס על הגדר בצמידות ליישובים הצפון עם יכולת להנחיל לנו אסון גדול שבעתיים משבעה באוקטובר; ההגנה האווירית של אירן עדיין הייתה בתפקוד מלא, וההשפעה האירנית במרחב הייתה מגיעה לשיאים חדשים.
בראיון אצל נדב איל, גלנט מתפאר כיצד הוא פעל לחסל את נסראללה בסוף ספטמבר 2023, בעוד נתניהו התמהמה במתן האישור לחיסול. זהו שקר גס. גלנט פעל לסכל את המבצע לחיסול נסראללה. גלנט התעקש שאת חיסול נסראללה יש להוציא לפועל רק באישור של האמריקנים. היות שממשלו של ג'ו ביידן התנגד להסלמת הלחימה בלבנון ופעל להשיג הפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה, ברור שלא היה ניתן אישור לחיסול, ובמקרה כזה הקבינט לא היה מאשר לפעול כנגד עמדה מפורשת של האמריקנים. למרבה המזל, דעתו של גלנט לא התקבלה, והחיסול החשוב הזה יצא לדרך.