היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירה של רבקה בן דוד, על ההשלכות המאוחרות של טראומת ילדות. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. לפני ארבעים ושלוש שנים פגשתי את רבקה בן דוד בביתה בירושלים, נדמה לי שזה היה במקור ברוך. היא שלחה כתב-יד מעניין להוצאה לאור שבה עבדתי, ובאתי לפגוש צעירה מיוחדת במינה, שבגילה הצעיר כבר התנסתה בכל מדורי הגיהינום. היא הייתה ילדה מוכה בבית חרדי, שהצליחה להימלט מן האלימות והדיכוי לחיים לא פחות אלימים ומדכאים. היא מסרה לי ערימת דפים ובהם שירים וציורים מיוחדים במינם. באחד מהם כתבה כך: "תמיד חוזרות מחשבותי אל הבית ההוא. ריחות תבשילים, כבסים ברוח, ילדים רבים... ולא רגע אחד של שייכות. האנשים שם מאוחדים... נגדי. בכוח שאגרתי מאז, בבגרות שרכשתי, בחיים שלמדתי, אני כיום בת חורין לבחור ולשלוט בדברים. רק מחשבותי עוד חומקות משליטתי: תמיד הן חוזרות אל הבית ההוא". פרסמתי את אחד השירים שלה ב'פיוט', שבאותם ימים היה דף בגודל של גלויה, שנשלח במעטפה, בדואר, למאות מנויים של השיר השבועי. זה היה שיר על כמיהה לילד שיכול להיוולד אפילו לאמא כמוה ש"אֵין לָהּ מֻשָּׁג בְּגִדּוּל יְלָדִים". הַכֶּלֶב שֶׁל יוֹנָתָן כְּמוֹ יוֹנָתָן, מְלֻכְלָךְ וְחוֹלְמָנִי שׁוֹכֵב עַל הַכְּבִישׁ. הַכֶּלֶב שֶׁל יוֹנָתָן כְּמוֹ יוֹנָתָן, נִשְׁאָר לַמְרוֹת הַכֹּל. יֵשׁ לוֹ אִמָּא נַרְקוֹמָנִית מֻזְנַחַת לְהַחְלִיא וְאֵין לָהּ מֻשָּׂג בְּגִדּוּל יְלָדִים. יוֹנָתָן הַלְּוַאי שֶׁהָיָה שֶׁלִּי. שנים לאחר מכן הוא נולד ושינה את חייה. רבים קראו את סיפורה בספרו של הפסיכולוג זאב ברגמן, 'אהבה זה לא סכין', שנכתב, לכאורה בשיתוף עם המטופלת שלו, 'שרה', שהוא שמה הבדוי של רבקה. ברגמן השקיע בטיפול ברבקה משאבים רבים, שחורגים מן האתיקה של יחסי מטפל-מטופל, כדי להעניק לה תמיכה ואהבה שלהם נזקקה יותר מכל. אבל פרסום הספר היה הפרה בוטה של האתיקה הטיפולית, שחשפה בפני כל את התהליך הקשה שעברה. לכן, למרות הצלחתו של הספר, סירבה רבקה לאשר את תרגומו לשפות אחרות. קובץ הדפים שקיבלתי מרבקה עדיין מלווה אותי בחיי, ורבקה ממשיכה לקבל את ההרהור השבועי שאני שולח. השבוע מצאתי בהם שיר שנגע ללבי והחזיר אותי אל הטראומה הפרטית שלי. לא סבלתי מאלימות פיסית בילדותי, אבל גם אני גדלתי אצל הורים שלא אהבו אותי, אצל אבא שנטש ואמא פסיכופתית שתיעבה ודיכאה אותי. הטראומה הזו מלווה אותי עד היום, כשאני בן שבעים, אני חווה את האסון של ילדות ללא אהבה. רבקה מתארת את השבר הזה באמצעות אפיזודה זעירה, הלקוחה מתוך תיאטרון חייה: "עַד הַיּוֹם שׁוֹאֲלִים אוֹתִי בְּקֻפַּת-חוֹלִים, בַּבִּטּוּחַ-הַלְּאֻמִּי: שֵׁם הָאֵם? שֵׁם הָאָב?" לכאורה, אין טריוויאלי מזה. "שֵׁם הָאֵם" ו"שֵׁם הָאָב" הם חלק מהזהות הבסיסית ביותר שלנו. במסורת היהודית כשאדם חולה במחלה קשה נהוג להתפלל עליו ולהזכיר את שם אמו. ז'אק לאקאן, הפסיכואנליטיקאי שרצה להחליף את פרויד, טבע את המושג "שֵׁם הָאָב", המחבר את היחיד לסדר החברתי. האם יכול אדם ליצור את הזהות העצמית שלו ללא "שֵׁם הָאֵם וְשֵׁם הָאָב"? המערכת החברתית דורשת מאיתנו להזדהות ב"שֵׁם הָאֵם וְשֵׁם הָאָב", גם ברישומים של המערכות הממשלתיות, כמו "בְּקֻפַּת-חוֹלִים וּבַבִּטּוּחַ-הַלְּאֻמִּי". גם במפגשים אישיים אנחנו מתבקשים להציג את שם המשפחה שלנו, המאפשר לזולת לסמן את מיקומנו במפה החברתית המוכרת לו. ומה עושה אדם ש"שֵׁם הָאֵם וְשֵׁם הָאָב" הם נטל כבד מדי עבורו? נטל של זכרונות טראומטיים שהוא מבקש למחוק? בצעירותי, כלומר לאחר שהצלחתי להתרחק מבית הורי, סירבתי להזדהות בשם המשפחה. בצבא נאלצו המפקדים שלי לקרוא לי בשמי הפרטי, בניגוד למקובל, משום שטענתי שאין לי כל קשר לשם הזה. מאוחר יותר חתמתי על עבודותי כמעצב או עורך רק בשמי הפרטי. מי שיתבונן בשבעת כרכי 'פיוט' שיצאו לאור בשנים 1989-1982 ימצא את כותרת המשנה: 'עורך: דרור'. את מה שניסיתי לתאר כאן, ללא הצלחה, במילים, מצליחה רבקה לתאר באופן ויזואלי, פנומנלי: "וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּתִּקְרָה, בּוֹחֶנֶת הֵיטֵב אֶת הַמְּנוֹרָה". התמצות הזה מצליח לתאר את תחושתה, כשהיא נשאלת שאלה שהתשובה עליה חסרת משמעות בעיניה, משום שאינה נוגעת במהותה, ובה-בעת כואבת מאוד, עד שעליה להתעלם ממנה. הסביבה אינה מוכנה להניח לנו למחוק את ההקשר המשפחתי שלנו, טראומטי ככל שיהיה, והיא שבה ומציקה לנו בשאלותיה, עד שעלינו לחפש לבסוף תשובה מסוג אחר: "וְרַק בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית מִסְתַּכֶּלֶת בָּהֶם". אינני בטוח שהשואלים מבינים את הכאב הטמון בציניות, שמוחקת את זהותו של העונה: "שֵׁם הָאֵם...? הָאָב...? שֶׁל מִי!?" לעיתים אני מקנא בילדים מוכים, משום שהם זוכים למגע של הוריהם, ליחס ולכוונה של הוריהם. קשה לתאר את הכאב שנובע מחיים ללא מגע, ללא ליטוף, ללא מילה טובה, ללא אהבה. זו, בעיני, האלימות הנוראה מכל. זו אלימות שהורסת, לתמיד, את תחושת הביטחון ואת היכולת לתת אמון בבני-אדם.