עזה. שבת. צהריים. מנהרת תופת ממונעת מאטה, נעצרת. חלאה אחת פותחת את הדלת. לאיטם, בזה אחר זה, יורדים ממנה שלושה שלדים. רק עור קרום על עצמותיהם, אין אף לא באחד מהם אך לא גרם רקמת שומן. עיני שניים מהם - חורים שחורים. את עיניו של אחד מהם מכסים משקפי שמש. לא רואים אותן. בעל כורחם, כמי שכפאם שד, הם נלקחים אל המזבח, להיעקד עליו.
ישראל. שבת. צהריים. זו לא שמחה מהולה בעצב. זה זעם מהול בתדהמה. באימה. זו טראומה מועשרת בזוועה. זו יקיצת בלהות מסיוט. המראה שרואים מוליך, בהכרח, שמונים שנה לאחור במנהרת הזמן. זו שואה. אל תגידו שלא. אל תגידו ששואה הייתה רק אחת. שזו נותרה ותיוותר לעד מלה יחידאית. המראה המזוויע, המזעזע, שהיינו עדים לו הוא הביטוי החזותי המובהק של הפרת השבועה "לעולם לא עוד". הפקרה לגווע בשבי היא בגידה בכל היקר והקדוש. בכל מה שהוא בן אנוש. בכל הערכים המכוננים, אשר עליהם חונכנו ולאורם חינכנו את ילדינו.
תדע כל אם עברייה שדבר ש.... מה, בעצם, עליה לדעת? שהיא מפקירה את ילדיה בידי מנהיגים שאינם ראויים עוד לעד לאמון? ואם יבוא זאב... שזו תהיה הצרה הכי גדולה שלנו. נסתדר איתו. יש בני אדם הרבה יותר מפחידים ממנו. אפילו בביתנו אנחנו לא מוגנים. אפילו במיטותינו אין לאיש מאיתנו חסינות מפניהם.
ביום ראשון בצהריים נודע, כי ישיבת קבינט תתכנס רק ביום שלישי השבוע. יש לו זמן. הוא צריך, תחילה, להתאושש מהג'ט-לג. מה בוער. להם אין זמן.