בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות, הרהרתי על השנה האחרונה וזו שקדמה לה, הרהרתי וחשבתי על אריות האומה, גיבורי ישראל, על הלוחמים שהתגלו כדור הניצחון, בעיקר חשבתי על ההורים, תפארת ומאיר, על האחות רז, על בת הזוג זיו, על אוהב החיים ומשמח הלבבות, על הגיבור, עידו זריהן הי"ד. בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות זכרתי רק את תווי פניו של עידו אשר נפל בקרב הגבורה בדיוק לפני שנה, לוחם בשירות סדיר בסיירת גבעתי, אשר בנפילתו בעזה הציל חיים רבים של חבריו הלוחמים, מסר נפשו למענם כפשוטו, מסר את נפשו למען המולדת, למען העם. בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות מהרהר על כך שלכל אחד היה עידו משלו, "הגבר של אבא", "החבר הכי טוב", "הנשמה של הבית", "האור של החברים", כבר שנה שהוא עידו של כולם, של כל עם ישראל ובהם רבים רבים שלא זכו להכירו, להתוודע לדמותו המקרינה, המיוחדת, השמחה, החומלת, אוהבת האדם, דמות רבת הפנים וההוד אשר בצניעותה ראתה קודם לכל את האחר, רק לאחר מכן את עצמה, עידו שהיה כולו קרן אור של תום, יופי ואהבה. בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות, חולפות המחשבות והן אינן מסודרות, עוד רגע אעמוד לרגלי מצבת חיו בהר העצב, אשמע את פריטתו על מיתרי החיים בגיטרה אותה אהב, עימה שימח ועליה ניגן את שירת חייו. עוד רגע אביט בפנים מיוסרות, אוהבות, פנים שכמו ניתרה עליהם הזקנה בטרם עת, פנים שהיו למאגר הזיכרון והגעגוע האינסופי, פנים של אבא ואמא, אחות ובת זוג, פנים של מעגלים מעגלים של אוהבים וכואבים שליוו את עידו בתחנות חייו השונות. בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות, עולות ויורדות תמונות החיים כמו מזכירות, היה איש ואיננו. שירת חייו של עידו לעד תתנגן, בלבבות, במעשים, רוח החיוך והשמחה, רוח האהבה והשלווה, הרוח המיוחדת של עידו לעד תשכון בלב אוהביו ובהיכל הגבורה של העם היהודי. בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות, חשתי כמי שיד נעלמה אוחזת בידי, מובילה אותי בשבילי ההנצחה, בשבילי הזיכרון, בשבילי היותו של עידו חי וקיים על-אף שטמון הוא לצד אריות האומה בהר הדמע והיגון, הר הגבורה והעוז. בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות, למדתי כי משפחתו של עידו הנציחה אותו לאורך השנה כולה, הנצחות חיים. אחת ההנצחות המאפיינת את אישיותו הייחודית של עידו אשר היה מנהיג, מוביל, תמיד ראשון, אחריי כדרך חיים, סוחף, כובש באישיותו, מלא בנתינה וגדוש באהבה, הייתה בבית הספר בו למד ובו התעצבה אישיותו, "קשת ראם". במעמד נשיא המדינה ורעייתו, ראש עיריית ירושלים, מחנכיו וחבריו לתחנות חייו השונות, הושקה תוכנית מנהיגות ייחודית, "חץ מקשת", המבטאת את רוחו הגדולה של עידו, רוח ההתנדבות, הערבות ההדדית והמעורבות החברתית, רוח של "הנני". בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות, חלפתי על פני העמקים והגאיות בדרך העולה אל בירת העם היהודי, חלפתי ומולי מרבדי הפריחה המוריקה מחרכי חלון האוטובוס. רסיסי האוויר הירושלמי הצלול מתגנבים בחשאי, חלפתי ומחשבותיי נשאוני ארבעה עשורים ויותר אל ימים אחרים, פריחות אחרות, נופי נערות שונים, אל הימים של האבא הגיבור הגדול, המיוחד, אל אבא מאיר. לא זכיתי להכיר את עידו הי"ד, אך זכיתי גם זכיתי להכיר את אביו וידעתי מהו המעיין ממנו שאב עידו, מהו בית גידולו, מהו מקור המים החיים מהם גמע בימי שמחה ותוגה, בימי הרהור וקבלת הכרעה ובסתם ימים של שגרה. בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות, צפה ועולה מולי תמונה אחת, בודדה, המספרת את סיפור האהבה שתלאה עט אומן מלתאר, אחריה השבר הגדול, החורבן, האבדה שאין לה מחיר. ובתמונה אבא מאיר עוטף את הגיבור שלו, עידו, משעין ראשו על כתפיו מחבק אותו והיו לאחד, תמונת חיים, תמונת החסר, תמונת האהבה. מאיר, האבא המסור והאוהב היה תלמידי בכיתות יא- יב, הירושלמי שהגיע עם אחיו יוסי לגליל התחתון, ללמוד בכפר הנוער "הודיות", יותר משלימדתי למדתי, יותר משנתתי קיבלתי, מאיר היה מאותם תלמידים שאינך שוכח לעולם, תלמידים לחיים, מאיר פנים, בעל מידות טובות, אהוב ונאהב על הכלל. שמחתי בהצלחותיו, התרגשתי בנישואיו לתפארת, האימא הלביאה והאהובה, שמחתי בהקמת הקן החם והנעים, התרגשתי בפגישת המחזור, ונאלמתי דום עת הגעתני, באיחור, בשורת האיוב, נפילת פרח חייהם של תפארת ומאיר. בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות, אספתי את עצמי, את זיכרונותיי, הסדרתי נשימותיי, עוד רגע ארד בתחנה המרכזית ירושלים, אעלה על הרכבת הקלה, ארד בהר הגיבורים, אנשום עמוקות, אצעד ברגליים כבדות, כושלות לעבר החלקה, 18 א'. אחפש מבין החברים, הכומתות הסגולות, המשפחה, האוהבים, אתור בעיניי אחר תפארת, אחר רז ואחר הנער הנצחי, החבר הכי טוב של עידו, עידו שהיה הגבר שלו, אבא מאיר, אחבק אותו בדממה, אבלע רוקי, אמחה דמעה סוררת בזווית העיין, ואדום. כבר שנה, עידו מאיר מלמעלה את חייהם של תפארת ומאיר, רז וזיו, באור של מלאכים, אור של גבורה, אור של נצח ישראל, כבר שנה ועידו חי בלב אוהביו, במעשיו ובמנגינותיו אשר לעד יתנגנו, כבר שנה ואני בדרך לאזכרה בהר הדמעות, בדרך להיכל הגבורה ומשכן הנשמות הטהורות. בקשה אחת בליבי, שמור נא על המשפחה של עידו, על חבריו, על האור שכבה בטרם עת, כבר שנה.