הרעיון להעברת האוכלוסייה מעזה לא נולד אצל דונלד טראמפ וגם לא אצל בצלאל סמוטריץ' אלא בתנועת העבודה הציונית ב-1937 כשאחד מבכירי בכיריה, ברל כצנלסון בהתייחסו לערביי ארץ-ישראל בכלל אמר: "טוב שכן רחוק מאויב קרוב. הם לא יפסידו על-ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא, בחשבון אחרון, הרי זאת רפורמה פוליטית לטובת שני הצדדים. זהו הטוב בפתרונות - ההעברה אל מחוץ לארץ-ישראל".
בסופו של דבר זה לא קרה וזו גם לא הייתה המדיניות הישראלית הרשמית. ספק אם דונלד טראמפ שמע על ברל כצנלסון או על הפלמח"ניק רחבעם "גנדי" זאבי שהלך בעקבותיו בעניין זה, אך ייתכן שהיה מודע למחקרים השונים שקבעו שאין סיכוי לשיקום הרצועה ובעצם לעתידה בכלל כיחידה גאוגרפית או דמוגרפית המסוגלת להתקיים מבחינה כלכלית וחברתית ללא דילול אוכלוסייתה לממדיה המקוריים, כלומר כרבע או שליש מימספר התושבים הנוכחי - בין שמדובר על עזה כסינגפור או כריביירה חדשה.
ברור שאת טראמפ לא הנחה רק העתיד הכלכלי של רצועת עזה אלא גם, ובעיקר, הפיכת המצב בה למנוף להסדר מדיני כללי ומקיף. גישתו של טראמפ טיפוסית למנטליות האמריקנית: לכל בעיה יש פתרון ויש רק להתאמץ ולמצוא את הפתרון הנכון. אומרים שטראמפ "חושב מחוץ לקופסה" אך מבחינתו אין כלל קופסה ושום הגדרה רגילה להשקפת עולמו אינה ממצה, לא בדלן ולא אימפריאליסט, הוא פשוט טראמפ.
לא נדון כאן בסיכויים שהמהלך של טראמפ יקרום עור וגידים אך בינתיים כבר הייתה לו תוצאה מדינית חשובה: מפרט הפתרונות האפשריים לבעיה הפלשתינית נכתב מחדש - לא רק פתרון שתי המדינות שספק אם היה ישים מעולם ושברור שאינו רלוונטי אחרי 7 באוקטובר- אלא צעד להסדר אזורי רחב שגם המאווים הפלשתינים ימצאו בו מענה, גם אם לא מלא, ושעשוי לספק את סעודיה והמדינות הערביות האחרות שהנושא הפלשתיני מהווה עבורן סוגיה לא רק מדינית אלא גם פוליטית-פנימית. הסדר אזורי כזה במטריה ביטחונית אמריקנית, לרבות נורמליזציה בין סעודיה לישראל, בהתאם לחזון המדיני ב"הסכמי אברהם" יניב לדעתו של הנשיא ויועציו גם לארה"ב הישגים אסטרטגיים וכלכליים ניכרים, כולל השקעות ענק בכלכלה האמריקנית.
איננו יודעים, אילו נושאים נוספים עלו בפגישה בארבע עיניים בין הנשיא לראש הממשלה (בליווי שני רשמים) אך גם מהדברים וה"מוזיקה" שנשמעו ונראו במופע הפומבי בנוכחות העיתונאים והיועצים קשה שלא להתרשם שזו הייתה אחת הפגישות החיוביות והמכוננות ביותר בין מנהיג אמריקני למנהיג ישראלי מזה זמן רב. קודמו של טראמפ, ביידן, היה אולי הנשיא הציוני האחרון ותמיכתו בישראל באחת השעות הקשות ביותר שלה בהחלט ראויה להוקרתנו והערכתנו, מה גם שפעל על-פי מצפונו ובניגוד לעמדה של חלק ממפלגתו - אך טראמפ הוא זה שנחרץ להבטיח שהחזון הציוני יובטח לעד באמצעים של "ריאלפוליטיק" קיסינג'רית מובהקת ומבחינתו לברית האסטרטגית עם ישראל צריכה להיות משמעות קונקרטית ולא רק הצהרתית, כפי שהיה לפעמים בעבר.
גם נושאים נוספים בעלי חשיבות מיידית עלו בוודאי בשיחה, כגון האיום האמריקני על החמאס כדי לסייע לממשלת ישראל במאמציה להביא את החטופים הביתה כבר בשלב הראשון של עסקת החטופים ולמנוע ששוב יחבל בעסקה כפי שעשה בעבר. ממה שבימין הישראלי פחות יתלהבו הוא שהן טראמפ והן נתניהו אינם תומכים בחידוש ההתישבות היהודית בעזה. לעומת זאת, קלה ונחרצה עליהם שהחמאס לא ישלוט בעזה - אף שפחות ברור אם גם מוסכם שכדי להגשים זאת ישראל חייבת לפעול בה צבאית.
נושא שכאילו נדחק לצד, לפחות פומבית, הגם שחשיבותו האקוטית עולה על רבים מהסעיפים האחרים שנדונו היה אירן והאיום הגרעיני שלה. טראמפ חותר להגיע עם אירן להסכם גרעיני רחב ומלא יותר מההסכם הלקוי והצולע של אובמה והוא הודיע על כך פומבית, אך הסתייג מהידיעה בתקשורת שלארה"ב וישראל יש כביכול תוכנית "לרסק את אירן" וטען שהיא "מוגזמת ביותר".
בינתיים טראמפ הודיע על צעדים נוספים להפעלת לחץ כלכלי מרבי על טהרן כדי להגיע עימה ל"הסכם שלום גרעיני שניתן לאימות". גם ישראל איננה ששה לעימות צבאי עם אירן בכל תנאי, למרות שהתנאים המעשיים השתפרו לכך לאין ערוך, אך קשה להשתכנע מהפירוש המעשי של ההתנייה "ניתן לאימות" כשמדובר במישטר של האייתולות ובפרט כשאין המדובר רק באיום הגרעיני אלא גם באיומים האחרים, הצבאיים והטרוריסטיים, ולעצם המשך האידיאולוגיה והאסטרטגיה האירניות להשמדת מדינת היהודים. נושא זה יעמוד גם הוא במרכז הברית האסטרטגית המחוזקת בין ארה"ב לישראל בתקופת טראמפ.