במרחק של 24 ק"מ זה מיישובו של זה ובהפרש של שישה ימים, הובאו השניים למנוחות. הראשון זלמן ג'ומיק סמסונוב ז"ל שנולד, חי ומת במושבתו זיכרון-יעקב. השני אמל נאסראדין ז"ל שנולד, חי ומת ביישובו דליית-אל-כרמל. שניהם - בני 96 בפטירתם. שניהם בני דור תש"ח. בית העלמין בזיכרון-יעקב משקף פרקים מן ההיסטוריה של ראשית ההתיישבות היהודית המחודשת. כאן טמונים מקימי המושבה בסוף המאה ה-19, כאן קבורה שרה אהרונסון האגדית, אנשי ניל"י וראשוני המושבה עוד מלפני מאה שנה ויותר. ביניהם בני שבט סמסונוב. בני הדור השני והשלישי של המושבה, ובראשם ראש המועצה המקומית, באו-נקבצו אל בית העלמין, כדי להיפרד מאחת הדמויות המזוהות ביותר עם זיכרון-יעקב, ג'ומיק. חקלאי, לוחם, איש האדמה. בנו גיל ספד לו: "כשאנו נפרדים מג'ומיק - אנחנו נפרדים מדור. דור המרד. דור תש"ח. אבא שם את המדינה מעל לכל. דור של פטריוטים, דור של לוחמים. דור של ציונים. תמיד התעלה מעל לפוליטיקה, מחלוקות, רדיפות. התאחד עם בני דורו - למלחמה ולעצמאות. למרות שהיה במחתרת לח"י, מעולם לא שמענו ממנו טענה, תרעומת, כעס על המדינה. גדלנו בבית שבו האב משקיע את זמנו בין רגבי אדמה לצבא. בין ענבים ותפוחים לבין התנדבות לצבא ובהתאחדות האיכרים"... ב"בית אל-בלד נסראדין", בית העם בדליית אל-כרמל, נערך טקס האשכבה לאמל נסראדין, איש ציבור רב פעלים, ממנהיגי העדה הדרוזית, ח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, מייסד בית יד לבנים הדרוזים, ששכל את בנו ונכדו, שניהם נושאים את השם לוטפי, במערכות ישראל. המוני בני העדה הדרוזית, רבים מהם מצנפותיהם לראשם, ראש העדה וראש המועצה המקומית, באו להיפרד מאבו-לוטפי, ניצבים באולם סביב בסדר מופתי, בשקט, שומעים את ההספדים, חלקם בערבית, חלקם בעברית. להלוויה טרח והגיע מירושלים נשיא המדינה יצחק הרצוג, שנשא דברים: "לא בכל יום אנחנו נפרדים ממי שהיה אחד האדריכלים הדגולים של השותפות היהודית-דרוזית, מי שבנה במו ידיו את הברית הזאת, ואף גילם אותה בגאווה ובכאב, בחייו שלו - ובחיי המשפחה שהקים לתפארת". אף אמל הוא מדור תש"ח, כפי שאמר הנשיא: "כששמע אמל את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שפנתה אל תושבי הארץ דוברי הערבית, 'ליטול חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה', הוא לקח על עצמו לממש אותה על שני אגפיה: שותפות מלאה בבניין המדינה ואזרחות מלאה ושווה". ובחזרה לדברי גיל סמסונוב על אביו ג'ומיק: "המדינה הייתה דומה לו בלידתה. כמוהו היא הייתה דקה, צרה, ארוכה, גבוהה, ממטולה עד אילת. היא לא הייתה חומרנית, לא חושבת על עצמה, לא חושבת על כסף, רק טובת הכלל. ממש כמוהו. היא הייתה מגויסת בכל רמ"ח אבריה, תמיד עם רובה, מהמחתרות עד צה"ל. ממש כמוהו. היא הייתה תובענית, קשה, עקשנית, דוגרית, ישירה וישרה. ממש כמוהו". בדליית אל-כרמל המשיך הנשיא את הספדו: "מבחינתו של אמל, לא היה מקום להתבלבל. שותפות זו שותפות ושוויון זה שוויון. הוא ראה באזרחי ישראל הדרוזים שותפים מלאים בחובת ההגנה על המולדת, בניין הארץ ופיתוחה, ותבע לעדה הדרוזית תביעה שאין צודקת ממנה - לשוויון זכויות מלא". "הוא התבגר וממש לא השתנה", המשיך גיל את הספדו על אביו. "אך ישראל שלו התבגרה והתפתחה, התעשרה והתפצלה ושנאה... ואבא כאב. הוא דרש את אחדות ישראל. הוא כאב את אוקטובר 2023, אך היה גאה בדור הלוחמים החדש, ראה בהם את דור תש"ח החדש, קיווה שיצטרף להנהגה כמו דור תש"ח. צוואת אבא לכולנו היא צוואת דור תש"ח - שנשמור על ישראל, שנביא לאחדות ישראל, שנתעלה, שנסלח, שנגשר, שנתחבר, כי יש לנו ארץ אחת". ואילו הנשיא הוסיף ואמר: "התקווה שנטע אמל במקום הזה, באמצעות המורשת המפוארת שלו, הבנים, התלמידים והחניכים שהשאיר אחריו, תישאר עימנו לעד. בשעה המורכבת הזאת לחברה הישראלית כולה, מי יתן שנשכיל ללכת בדרך היוזמה, בניית הגשרים, העשייה, השותפות והשוויון שהנחיל לנו מנהיג מופלא זה על אדמת הארץ הזאת". חוט אמיץ מקשר בין זכרון-יעקב לדליית אל-כרמל. חוט של מורשת התיישבותית מפוארת, אהבת הארץ, דבקות באדמה והתערות בה, רדיפת השלום והאחדות, כפי שביטאו אותם בחייהם עתירי השנים והפעלים, ג'ומיק היהודי ואמל הדרוזי. שני ישראלים גאים, שמחים בחלקם, בני דור הלוחמים מתש"ח ועד תשפ"ה, שכנים מן הכרמל ומורדותיו, שאולי לא הכירו באופן אישי זה את את זה, אבל גילמו יחדיו את אחוות השונים בארצנו, את אהבת המדינה והדאגה לקיומה ולעתידה. משימות כבירות עוד ניצבות לפנינו, הישראלים, אזרחי המדינה - יהודים, דרוזים וערבים. "אין זה מקרה - אמר הנשיא הרצוג - שאמל, שפירוש שמו בעברית הוא 'תקווה', מובא למנוחות במקום שבו חי נפתלי הרץ אימבר, מחבר מילות ההימנון 'לא אבדה תקוותנו'". ואכן, אם נלך לאורם של ג'ומיק ואמל המנוחים, אם נאמץ את מורשתם, כי אז נגבור על אויבינו המשותפים, ונמנע את הידרדרותנו במדרון החלקלק אלי תהום של מלחמת אחים. עוד לא אבדה תקוותנו.