בסוף המאה ה-14 ובראשית המאה ה-15 התרחשו פרעות איומות והוצאו חוקים קשים נגד יהודי קסטיליה, שבמהלכן אולצו מאות אלפי יהודים להתנצר. בעשרות השנים מאז התנצרותם טיפסו המומרים לעמדות בכירות ביותר בחצר המלוכה, בשירות המדינה, בכנסייה, וגם בתחומים ציבוריים ופרטיים אחרים, והביאו בכך את הקנאה והזעם הציבורי לנקודת רתיחה. עצם מציאותם בעמדות אלה, עושרם, חריצותם ויוזמתם, היו בלתי נסבלים מבחינת הנוצרים הישנים. אך לא רק זאת: הישגיהם של המומרים נתפסו בעיני הנוצרים הישנים כניכוס בלתי-חוקי של העושר הלאומי ושל עמדות היוקרה והאמון של האומה, שלדעתם היו שייכות בזכות להם בלבד.
הפתרון לבעיה היה בהשבת המומרים לסטטוס הקודם שלהם כיהודים, עם זכויות מוגבלות ביותר. כך נולד הרעיון השקרי של יהדותם הסודית והנצרות המזויפת של הרוב הגדול של המומרים, שכפי שהוכיח פרופ' ב. נתניהו, היה מנוגד לאמת, שכן בשלב זה המומרים, רובם ככולם, היו נוצרים גמורים. אנשים האמינו לשקרים אלה. שהרי ההיסטוריה היהודית הראתה שאפילו עלילות כמו הטקס של שימוש בדם אדם, חילול לחם הקודש או הפצת המגיפה השחורה - התקבלו כעובדות בלתי מוטלות בספק, ושימשו שוב ושוב תירוץ לרדיפות.
המנהיגים שליבו את מסע התעמולה נגד המומרים ידעו שמדובר בשקרים חסרי היגיון, אבל ההמונים לא ידעו. שכן אולי יותר מתעמולה, חשובה הפתיחות לקבל את שקריה. הלך רוח כזה יכול להיווצר על-ידי השְֹנאה ציבורית חריפה, שיוצרת את התנאים לכך שהציבור יאמין לכל רשעוּת, אפילו האבסורדית ביותר, של מושא השנאה. עויינות כזו, שמופיעה רק בתקופות של היסטריה המונית, מאפשרת, לדברי פרופ' נתניהו, לבסס האשמות על תערובת מפוברקת של עלילת דם ושל מיתוסים כוזבים. זאת מפני שאמונה בשקרים מספקת צורך פסיכולוגי עמוק - הצדקת השנאה והצדקת העונש שהיא מבקשת להביא על מושאה.
עד כאן ימי-הביניים. נכון שההיסטוריה אינה ממש חוזרת על עצמה, אבל קשה שלא לראות נקודות אחדות של דמיון למה שמתרחש כיום אצלנו.
מחנה השמאל נלחם על עמדות כוח
אצלנו, מחנה השמאל, שכינה את עצמו מחנה העובדים ומחנה השלום, והיום רואה את עצמו כמחנה מגן הדמוקרטיה, חש שגוזלים ממנו את זכויותיו. ציבור זה היה רגיל לקבוע את סדר היום הלאומי, ולהתברג למשרות הנחשקות של מערכות השלטון, המשפט, הצבא והביטחון, האקדמיה, התרבות והתקשורת. והנה, האנשים השקופים - המחנה הרוויזיוניסטי וממשיכיו, יהודי ארצות ערב, העולים מרוסיה המשתייכים לימין, שלא לדבר על הדתיים הלאומיים - לא רק שחודרים לטריטוריה של השמאל, אלא אף מצליחים להגיע לעמדות כוח והשפעה.
מבחינת מחנה השמאל, זהו מצב בלתי נסבל. כי אין מדובר בזרים שאפשר להעיף לכל הרוחות. בדומה למומרים בספרד, מדובר באזרחי המדינה שהם כשרוניים, מוכשרים ומצליחים, ואלה לא רק מעזים לתפוס עמדות שכאלה, אלא גם דורשים בחוצפתם שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות, ואפילו מעזים לרצות לשלוט, כשהם נבחרים לכך בבחירות דמוקרטיות.
המאבק למנוע את כל אלה דורש ממחנה השמאל יצירתיות. אז פותחים במסע תעמולה, שמביא אנשים נורמטיביים להיסטריה המונית של שנאה והשתוללות, כהמון מוסת חסר רסן המדקלם סיסמאות שטנה אלימה, שהולכת ומקצינה. וגם אצלנו התעמולה נובטת בקרקע פוריה של שנאה כלפי מחנה הימין לגווניו. שכן מחנה השמאל מנהל עשרות שנים תעמולת שטנה נגד כל מנהיגי ממשלות הימין שעלו לשלטון, שאת כל אחד בתורו כינה רוצח, נאצי ופאשיסט. וכמו התעמולה נגד היהודים והמומרים, השחרת מחנה הימין והצגתו לא רק כבלתי ראוי ובלתי לגיטימי, אלא כמפלצתי -"רוצה במות החטופים", "אוכל מוות" ו"בעל ברית של החמאס" - מהווה הצדקה לאותה קנאה ולשנאה האלימה, לאי-עשיית חשבון נפש של מחנה השמאל ולרצונו להביא לחיסולו הפוליטי של מחנה הימין.
מחנה השמאל משתמש בכלים פליליים כדי לדחוק את הימין
ובדומה לכוחות האנטי-מומרים שאימצו נרטיב שהיה מוסכם אז על הכל, והשתמשו בכלי משחק מקובלים, כלומר במערכת החוק והמשפט, גם אצלנו מפעיל מחנה השמאל הליכים פליליים לטפילת האשמות חסרות שחר כדי ליירט את יריביו, בטענות מקובלות על הכל של הגנה על הדמוקרטיה ומלחמה בשחיתות.
אירועי 7 באוקטובר והמלחמה האיצו את מחנה השמאל להסלים את התנהלותו זו. זאת משום שנוכח ההצלחות המדיניות והצבאיות היוצאות-מן-הכלל שהובילה הנהגת מחנה הימין וההוכחות הניצחות לכך שדרכו של מחנה זה הייתה הנכונה, מוצגים במערומיהם השקפותיו של מחנה השמאל ומעשיו - מהסכמי אוסלו, דרך ההינתקות, שתי-מדינות-לשני-עמים, מדינת-כל-אזרחיה, הערכה ביטחונית של "חמאס מורתע", ועוד תופינים. מתגלית כאן התנהלותם של אנשיו, שעמדו בראש המערכת הביטחונית והמשפטית והתקשורתית, ושבמהלך המלחמה ישרו קו עם ממשל אמריקני בבלימת צה"ל ובמתן עזרה לחמאס. חשיפה זו, לדעת מנהיגי מחנה השמאל, אינה מותירה להם ברירה (כי לקיחת אחריות אינה מצוייה אצלם במילון המונחים), אלא לחסל פוליטית את מחנה הימין. איך? על-ידי הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שבפניה יהיה נאשם יחיד, ושעל הרכבה יחליט נשיא בית המשפט העליון. זו, הם סבורים, תקבע את אשמתו הבלעדית של הלה לכל, ותביא לנפילתו של מחנהו.
לשם כך דרושות הכנות: התעקשות על וועדה "ממלכתית" דווקא, שגם תחסן את המערכת המשפטית מפני חשיפת חלקה בסירוס צה"ל ובבלימת נצחונו וגם תמסמס את חלקו של מחנה השמאל באירועים; הכשרת התקשורת למאורע, והעיקר - מאמצים להכשיר את דעת הקהל, לא רק באמצעות המשכת המשפט הפוליטי נגד ראש הממשלה ה"נאשם", אלא באמצעות הסלמת ההסתה (כגון "שואת נתניהו") להצדקת הקמתה של ועדה מוטה שכזו.