דונלד טראמפ המכיר את עזה ממסכי הטלוויזיה, וחרצובות לשונו משוחררות לחלוטין, יכול היה ללא שום הכנה ובחינה מוקדמות עם צוותו ומקצועני משרדי החוץ וההגנה להטיל פצצה מדינית בהכריזו על התוכנית להעברת תושבי רצועת עזה לארצות אחרות כדי להפכה לנווה פורח לאורך חופי הים התיכון. למרות אישיותו המוחצנת, הססגונית והבלתי קונבנציונלית, מדובר היה ברעיון מהפכני. באותו רגע אפשר היה לחשוב כי לו הוא היה נשיא של מדינה קטנה עם כל סמכויותיו, טראמפ היה דומה לשליטים רודניים מסוגם של מועמר קדאפי בלוב או אידי אמין באוגנדה שבהתנהלותם הלא שגרתית והגרוטסקית הפכו ללעג ולקלס בזירה הבינלאומית.
אבל טראמפ הוא נשיאה של המעצמה הגדולה והחזקה בתבל וכל מילה היוצאת מפיו או מתחת לידיו מהדהדת תוך שניות מקצה העולם לקצהו ומחייבת התייחסות ותגובה ללא קשר לתכנה, גם אם זוכרים כי האיש בהיותו נשיא הציע להשתמש בתכשירי ניקוי במאבק נגד הקורונה, שמעולם לא הכיר בהפסדו בבחירות 2020 וממשיך היום ברעיונות חדשים כמו להציע לקנדה להפוך למדינה ה-51 בארה"ב, לספח את גרינלנד או להשתלט על תעלת פנמה.
בישראל קיבל הימין כפשוטה ובשמחה גדולה את הכרזתו, כמו גם בנימין נתניהו, שהופתע ממנה מאוד אבל מיהר בתגובה פבלובית להלל את הרעיון כפורץ דרך לפתור אחת ולתמיד את בעיית עזה המדממת. שר הביטחון ישראל כ"ץ מצדו "הנחה" את צה"ל לבחון דרכים לפינוי העזתים בדרך היבשה, האוויר והים - להזכיר, זה אותו כ"ץ שהבטיח מיד אחרי 7 באוקטובר לא להעביר להם מים, דלק וחשמל. בעלי בריתו מימין של נתניהו רואים לנגד עיניהם את רצועת עזה מוכנה להתיישבות חדשה וסומכים על טראמפ כי יספק את הנדוניה למרות שכבר הספיק לתמרן לצדדים עם תוכניתו הגרנדיוזית.
אז מילא טראמפ, שלגביו כל גם הרעיון הזה הוא פרי ראייה עסקית גרידא בלא כל הקשר לשאלת הלאומיות של הפלשתינים וכיצד הם מקדשים את אחיזתם באדמתם. אבל נתניהו שחי ליד העזתים, שמכיר את ההיסטוריה המשותפת הקשה ולמרות זאת לא השכיל להבין אותם לפני 7 באוקטובר, אמור לדעת גם אם זה נוגד את תפיסותיו, כי הרעיון של טראמפ נדון לכישלון כפי שקרה לנשיאי ארה"ב בעירק ואפגניסטן כאשר חשבו שניתן להחיל בכוח הזרוע על המוסלמים המקומיים ערכים של העולם המערבי. מן הסתם נתניהו לא זכר או אולי בכלל לא יודע כי רעיונות על הגירת עזתים נדונו בחשאיות ברמה ממשלתית מיד לאחר מלחמת ששת הימים ואחת התוצאות שלהם הייתה מעברם של צעירים לירדן והצטרפותם ליחידות הפתח שערפאת ארגן ופעולות החבלה שביצעו בשטחנו בסוף שנות ה-60.
כאן טמונה המלכודת לתוכה נקלעת ישראל בימים אלה: מחד-גיסא, המאבק המיידי מול חמאס המחייב להתמקד בהחזרת החטופים הנותרים, החיים והמתים, כי מטרות המלחמה האחרות - פירוק כוחו הצבאי ומיטוט שלטונו לא הושגו במלואם. השגת המטרה החשובה הזו תלויה בתמורות שישראל תידרש לשלם עד להחזרת החטוף האחרון. כל חשיבה או אמירה על חידוש המלחמה היא הזיה המסכנת את חייהם של מי שנותרו מאחור. מאידך-גיסא, תלותה במדיניותו של טראמפ מסתמנת להיות גדולה ממה שהורגלנו ומשמעותה כי ככל שמדיניות זו תהיה פתלתלה והפכפכה, כפי שקורה אצלו לעתים קרובות. ישראל תיאלץ לתמרן בזהירות ובעדינות כפי שקרה השבוע עם ההחלטה להדהד את תביעתו החדשה לשחרר את כל החטופים עד צוהרי השבת למרות שנתניהו יודע כי זה לא ריאלי וגם מנוגד להסכם עם החמאס. כך, המשך תהליך החזרת החטופים עלול להסתבך ככל שטראמפ ימשיך לנדב את עצותיו בפומבי.
על-רקע הנסיבות הללו אני מציע את התסריט האפשרי הבא: לאחר דיונים ובחינות אלטרנטיבות עם בעלי העניין במזרח התיכון, טראמפ יגיע למסקנה כי רעיון הפיכת רצועת עזה לאתר נופש שוקק חיים עשוי להתממש לא באמצעות "ייבוש הבריכה" אלא ב"החלפת המים". רוצה לומר, השלטון ברצועה יעבור לידי הרשות הפלשתינית המוכרת בעולם, בתמיכתן ופיקוחן של אחדות מבין מדינות ערב, דוגמת שלטון ארבעת המעצמות על גרמניה ושלטון אמריקני על יפן בתום מלחמת העולם השנייה. בשני המקרים מדובר היה בתקופת מעבר של מספר שנים במהלכן שתי המדינות המובסות הצליחו להשתקם ולעמוד על רגליהן.
מטבע הדברים תסריט כזה יהיה קשה מאוד לעיכולן של מפלגות הימין שתמכו בקונצפציה הוותיקה כי בעזה הרשות הפלשתינית היא נטל ואילו החמאס הוא נכס, הבחנה שנתניהו הפך למדיניותו המובילה. אולם מאחר שבחלוף ששה עשר חודשים מאז 7 באוקטובר הוא לא הציע חלופה ליום שאחרי המלחמה, נטלה וושינגטון את המושכות וההובלה. נגד מהלך כזה לנתניהו לא תהא ברירה אלא לכופף את האג'נדה שלו וזו עלולה לערער עד כדי נפילה של ממשלתו.
אם וכאשר זה יקרה יירשם דף היסטורי טראגי נוסף ביחסי ישראל והפלשתינים: הרשות הפלשתינית שסולקה מעזה על-ידי החמאס והימין הישראלי סולד ממנה, עשויה לשוב לשם במחיר הדמים הכבד שישראל שילמה במלחמתה הארוכה. יהיה זה שיעור כואב מאוד וגם מאלף על מלחמה ומדיניות השלובות זו בזו. הוגה הדעות הצבאי הגרמני קרל פון קלאוזביץ תמצת זאת בקביעה כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". קביעה זו לא עמדה במבחן ב-7 באוקטובר ועכשיו לאור הנסיבות בשטח זה אמור להיעשות בהיפוך היוצרות: "המדיניות היא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים." ואם זה לא נעשה לבד אז בהכוונת ידידים קרובים...