כשבועיים לאחר הכרזת המדינה הוקם צהל על-ידי בן-גוריון שחתם על פקודת "צבא הגנה לישראל" ו"פקודת יום להקמת צהל". אומנם בן-גוריון אמר וכתב "צבא הגנה" אבל חשב "התקפה", פועל יוצא לא-סימטריה התהומית בין ישראל לאויביה. הוא הבין כי לא ניתן להביס אויב במגננה, כפי שלא ניתן לנצח בכדורגל על-ידי אימוץ שיטת "הבונקר" ללא התפרציות והתקפות נגד מהירות. לישראל אין שטח וכ"א יתיר למשחקי הגנה צבאיים. את הדוקטרינה הצבאית של בן-גוריון ניתן לתמצת בשלושה יסודות, רובם התקפיים: הרתעה, התרעה והכרעה של האויב בשדה הקרב בשטחו.
את "ההגנה" השאיר לביטחון השוטף על הגבולות [בט"ש]. תפישת הביטחון הנ"ל יושמה כבר במלחמת העצמאות באותם מקומות שבהם היו לנו יתרונות בכ"א ובנשק [בעיקר במרכז ובצפון]. הדוקטרינה הייתה התקפית. במקומות שבהן בלית ברירה היינו צריכים להגן על הישובים ודרכי הגישה צהל עשה כן וניסה לעבור במהירות מהגנה להתקפה בד"כ בהצלחה [פרט לקרבות בלטרון ובעיר העתיקה בי-ם].
הגישה ההתקפית מומשה כמובן במלחמת סיני [1956] יחד עם צרפת ואנגליה כבנות ברית, והגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים [1967]. דווקא מלחמת ההתשה [1967-70], שלא זכתה מסיבות ברורות להילה ולמחקר היסטורי-צבאי, בין ששת הימים למלחמת יום כיפור [1973] - מלחמה סטטית הגנתית בעיקרה עם פה ושם פשיטות קומנדו התקפיות והפצצות עומק של חה"א - ניבאה היטב את העלול לקרות לנו ביבשה במלחמת יום הכיפור שלוש שנים מאוחר יותר.
מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה האמיתית הראשונה שבה נבחן כוחו של צהל בהגנה. אומנם בסופו של דבר הצלחנו לבלום את הצבא המצרי והסורי במחיר של חללים ופצועים רבים ואובדן נשק וכלי מלחמה רבים, וההתקפה הנגדית עזרה לנו לייצב ואפילו לכבוש שטחי אויב, אבל אסור לשכוח כי במהלך המלחמה הצבא הסורי היה במרחק יריקה מהכינרת והישובים סביבה. הצבא המצרי סיים את המלחמה כ-10 ק"מ מזרחית לתעלת סואץ [ואנחנו 101 ק"מ מקהיר]. רצוי גם לא לשכוח את איבוד העשתונות של משה דיין, אשר הרהר בקול רם על שימוש בנשק יום הדין. יצחק רבין כרה"מ ומוטה גור כרמטכ"ל הבינו היטב את הלקח והחלו להגדיל במהירות את הסד"כ הצהלי, הן בנשק והן בכ"א, שהגיע לשיאו בדמות 12 אוגדות, 3,600 טנקים, 8,000 נגמ"שים וזחל"מים וקליטת מטוסי 15-F ו 16-F - כמעט הכפלת הכוח.
על החוף היבש
נושא "ההגנה" מחלחל לאיטו לראשיהם של קברניטי המדינה ומומחי הביטחון, ואכן ועדת מרידור [2006] מוסיפה לדוקטרינת הביטחון של צה"ל את היסוד הרביעי -"התגוננות". כך גם עושה גדי איזנקוט במסמך האסטרטגי שלו [2015], המשלב הין גישת ההכרעה לגישת המניעה, אם כי אצל שניהם הכוונה של "התגוננות" היא מניעת ובלימת ירי טילים ורקטות על ישראל ולא הגנה במובנה הקלסי - בלימה על-ידי צבא היבשה, שלא לדבר על תמרון יבשתי אמיתי שאיש לא מעלה על שפתותיו.
להפך, לפני איזנקוט ואחריו הרמטכ"לים הבאים, באישור הדרג המדיני ובדחיפה של כלכלני האוצר קיצצו בפראות בכוחות היבשה, עד כדי מחציתם, כאשר מלחמת המב"מ נופחת רוח במפרשי מקבלי ההחלטות ומשאירה את חיילות היבשה על החוף היבש... במקביל קציני חיל-האוויר: אנשים משכילים, מקצוענים ומוכשרים מאוד משתלטים על תפקידי אלופים נוספים במטכ"ל כמו אגף התכנון והאסטרטגיה, אגף כ"א וכו". וכמובן שליטה כמעט אבסלוטית על תקציבי הסיוע האמריקני השנתי, כולל העתידי!
ועדת נגל בהמלצותיה על תקציבי הביטחון ובניין הכוח מאמצת את הגישה "ההתקפית" הבן גוריונית, קרי שימת דגש על תקציבים לחיל-האוויר, למודיעין, לתקשוב וסייבר, לחלל [טילים ולווינים], כאשר לדעתם האיומים הם בעיקר במעגל השני והשלישי [אירן, תימן ועירק]. לעומתם האלוף [מיל] בריק בוגר מלחמת יום הכיפור דוגל בגישה "ההגנתית" - חוזר, משנן ומזהיר זה למעלה מעשור מהקטנתו של צבא היבשה, הדרדרותו ויכולותיו בשדה הקרב, על הצורך הדחוף לשקמו וכן מהסכנות האסטרטגיות החדשות במעגל הראשון הכוללות את התעצמות הצבא המצרי [כולל בסיני], שברירותו של המשטר בירדן [סכנה אירנית-פלשתינית], ומהמעגל השני העלול להפוך מהר מאוד למעגל ראשון - התחזקות הציר הטורקי בסוריה העלול לגלוש ללבנון ואף לירדן. בריק טוען וצודק שאין לצה"ל כוחות עודפים לתמרן בעומק מערכי האויב כדי להלחם בשתי חזיתות, שלא לדבר על יותר. המסקנה היא כי יש להגדיל את צבא היבשה ולרכוש לו את אמצעי הלחימה המתאימים למלחמות העתיד [חיל טילים, רחפנים ומזל"טים, הנדסה קרקעית ותת-קרקע וכו"].
לעניות דעתי במצב האסטרטגי הרגיש והשברירי בו אנו מצויים, אין צורך לבחור באחת משתי הגישות המנוגדות, אלא לאמץ את שתיהן יחדיו-גם וגם! להגדיל הן את התקציבים "ההתקפיים" והן "ההגנתיים" שמשמעו הגדלה משמעותית ושיקום צבא היבשה. אין לי ספק שמיד יקומו פרופסורים, אנשי אקדמיה, כולל לשעברים של אגף התקציבים והחשכ"ל ויזהירו בקולם מפני "העשור האבוד" [1975-85] של אי-צמיחת המשק הישראלי לאחר מלחמת כיפור, ויגרגרו בגרונם על "בניין כוח צבאי מתוך טראומה". תשובתי ברמה הערכית היא שהחיים חשובים מכסף. אני מעדיף עשרות מונים את "הטעויות הכלכליות" של מוטה גור ויצחק רבין ז"ל על פני "הטעויות האסטרטגיות" של הרמטכ"לים וראשי המדינה בעשורים האחרונים שהיו שותפים מלאים לקיצוץ האכזרי בצבא היבשה ולהסתמכות אך ורק על חיל-האוויר והמודיעין.
תמרור אזהרה
תשובתי ברמה הכלכלית מתחלקת לשניים: ראשית "העשור האבוד" איננו רק תוצאה של הוצאות המלחמה, אלא גם של משבר האנרגיה העולמי [1973], שגרם למיתון עולמי ולמשבר במחירי ח"ג שמשמעותם האטה בצמיחה והאצת האינפלציה, כשבמקביל יש האטה בגידול האוכלוסייה וצמצום בכוח העבודה בישראל. אינני מכיר מחקר מקצועי אמין אשר משקלל בהגינות את הגורמים השונים ל"עשור האבוד", פרט לזה של בכיר לשעבר ממשרד האוצר המוטה בלשון המעטה. שנית למזלנו המשק הישראלי נכנס למלחמת "חרבות ברזל" במצב מצוין בכל האינדיקטורים הכלכליים החשובים - ישראל הייתה בין הכלכלות הבודדות בעולם אשר עמדה כמעט בכל שלשת הקריטריונים של אמנת מסטריכט [גרעון כולל ביחס לתמ"ג, גרעון תקציבי ואינפלציה].
עם כל הכבוד ליודעי דבר,לא יקרה אסון גדול אם הגרעון שלנו יגדל ל-70%-75% או אפילו יותר, או שהגרעון התקציבי יגיע ל-6%-7% ואף יותר. חלק לא מבוטל מהכלכלות המערביות המפותחות עוברות בגרעונן את ה-100%, חלקן מתקרבות ל-150% ויש ביניהן אחת העוברת את ה-200%. מדינות כמו גרמניה, צרפת ואיטליה בעיתות משבר [לא ביטחוני!] לא עמדו במשך כמה שנים טובות בקריטריונים של מסטריכט, למרות שהן המציאו אותם... תמרור האזהרה של שלושת חברות האשראי הוא רציני יותר, אבל גם כאן רצוי להכנס לעומק הניתוח שלהן ולהבין כי עיקר החשש הוא מהמצב הביטחוני [אין זה אומר שהפסקת המלחמה תחזיר מיידית את דירוג האשראי הקודם] - "יורדים מהר ועולים לאט",לכן זה ייקח כמה שנים טובות, אבל סיום המלחמה מחד והסיכוי להסכמי שלום עם ארצות ערביות נוספות מאידך-גיסא, עשויים לשנות את התמונה הכלכלית לחלוטין.
מן הראוי לשים לב כי החרם הרשמי והלא רשמי של מדינות לא מעטות לאספקת נשק וחימושים לצה"ל גורם לאפקט תעשייתי-כלכלי הדומה "לחרם דה-גול" לאחר מלחמת ששת הימים. תקציבי ענק מופנים לייצור ביטחוני מקומי ולדעתי פרט לפלטפורמות של מטוסים וצוללות לתשלובת התעשייתית-מדעית שלנו, ניתן לייצר כמעט את כל מה שדרוש לצה"ל ולא ירחק היום ותוך עשור וחצי יקומו כאן שניים-שלושה אלביטים ועוד כמה מאות מפעלי ביטחון עם תוספת יצוא של עשרות מיליארדי דולר בשנה ותוספת תעסוקה של למעלה ממאה אלף עובדים - לא רק מהנדסים ואנשי היטק אלא גם הנדסאים, טכנאים ועובדי צווארון כחול.
בשפת הכלכלנים הבעיה הביטחונית של ישראל איננה בגורם יצור הון [כסף ותקציב] או בחוסר בטכנולוגיה ממנה יש לנו בשפע רב, אלא בגורם יצור עבודה [חיילים וקצינים בסדיר, קבע ומילואים]. הפתרון בטווח הבינוני [7-3 שנים] הוא גיוס מסיבי של המגזר החרדי לשורות צה"ל. את זה ניתן לא לעשות בטוב, קרי "חוק ההשתמטות", אלא ברע, קרי בחוק גיוס [הקיים] שוויוני ונשכני מלווה בסנקציות אישיות, פליליות וכלכליות. כולל חוק שירות לאומי למגזר הערבי [בשירותי כבאות, בתי הסוהר, מד"א, סיעוד זקנים וחולים וכו"]. הפתרון המיידי בטווח הקצר הוא גיוסם מחדש, אימונם והכשרתם של פטורי הגיוס.
בשני העשורים האחרונים שוחררו שלא באשמתם משירות מילואים כ-200,000 חיילים וקצינים בני 45-22, פועל יוצא של פירוק מסגרות צבאיות שכלל בין השאר כחצי תריסר אוגדות-חרב החנית של צבא היבשה. צריך להקדיש לכ"א הנ"ל חודש וחצי-חודשיים של הכשרה מקצועית ואימון אינטנסיבי כדי להחזירם לכושר מבצעי. לא צריך להיות מאור הגולה כדי לעבור ממרכבה סימן 3 ולתפעל מרכבה 4 [טנקים] או לעבור מ"דוהר" ל"דורס" ול"רועם"[תותחים] שהיו בשימוש לפני כעשור וחצי. ואת חיילי הח"יר וההנדסה ללמד להפעיל רחפנים וציוד משוכלל לראיית לילה או להחליף להם את ה-16-M לרובה "תבור" וכמובן להחזירם לכושר גופני טוב על-ידי הורדת שומנים מיותרים.