ההפטרה לפרשת "משפטים" בפרק ל"ד בספר ירמיהו מספקת לנו קשר היסטורי לפסוקי הפתיחה של הפרשה בספר שמות פרקים כ"א -כ"ד. ההפטרה והפרשת מפגישים אותנו עם גבהות הרוח האנושית, המוסרית וההומנית של תרבות העם היהודי ביחסה לתופעה הכאובה של מציאות חיים, בה חיים בני חורין מצד אחד ומנגד קיימים ברואי בצלם החיים חיי עבדות. אני חש גאווה, שאני בן לעם, שבארון הספרים שלנו יש ביטוי עז ועוצמתי לכינון חברה בה לא תהיה קוטביות מעמדית, וקיימת חתירה לחיי חברה שוויונית בין כל ברואי בצלם. החוקים המנוסחים בפרשת השבוע מספקים לנו הכרה ברורה, שהעבדים הם בני אנוש הראויים ליחס של כבוד, כפי שצוין בשמות פרק כ"א פס' ב': "כִּי תִּקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחֹפְשִי חִנָּם". הכרה זאת מתבססת על הניסיון ההיסטורי המר והכאוב שלנו כעם של עבדים וגרים, שהתנכלו לנו כעם עבדים וזרים במצרים, וחובה עלינו להפנים יחס שונה - "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּמִצְרַיִם" (שמות כ"ג, פס' ט'). הנביא ירמיהו דורש מהמלך צדקיהו בעיצומו של המצור, כשצבא נבוכדנצר הבבלי צר על ירושלים, כי ראשית ראוי לדאוג לחוסנה המוסרי והערכי של החברה היהודית. ירמיהו מבקש להפנים בצמרת השלטון את הראיה, שתופעת העבדות היא נגע ממאיר, נגע הפוגע בחוסנה של החברה ובכוח העמידה האיתנה שלה מול האויב הבבלי, לכן ירמיהו תובע דרור לכל העבדים. בפרק ל"ד פסוקים ח-י אנו עדים להצלחה של ירמיהו במאבקו. הוא זה המניע את המלך צדקיהו להצהיר את הצהרת החרות לעבדים: "...אַחֲרֲי כְּרֹת הַמֶּלֶך צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם לִקְרוֹא לַהֶם דְּרוֹר, לִשְׁלֹחַ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חוֹפְשִׁיִּים ..." . אודה, שאותי כבש הנימוק ההומני, שאנחנו מעוותים את כל ערכי המוסר היהודי כאשר יהודי נוגש באחיו היהודי והופכו לעבד - "לְבִלְתִּי עֲבֹד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ". מצערת ומכאיבה העובדה ההיסטורית, שמהר מאוד צו החרות והקריאה למתן דרור לא עמד במבחן המציאות, השרים ואצולת הממון מיהרו להפר את הצו הקורא דרור לעבדים, והחזירו את כל העבדים המשוחררים חזרה לחיק העבדות. כואב לקרוא בפרק ל"ד פסוק י"א: "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי-כֵן וַיָּשׁוּבוּ אֶת-הָעֲבָדִים וְאֶת-הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שָׁלְחוּ חוֹפְשִׁיִּים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". ההפטרה בספר ירמיהו פרק ל"ד היא למעשה כתב אשמה חמור נגד אצולת הממון והשררה בחצר המלוכה, שהחזירו את העבדים המשוחררים לחיק העבדות. הנביא רואה בתופעה זו חילול כבודה של ההשגחה האלוהית - "וְתָשׁוּבוּ וִתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי וְתָשִּיבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ..." לכן קורא הנביא דרור לחרב - "הִנְנִי קוֹרֵא לָכֶם נְאוּם-ה' אֶל הַחֶרֶב, אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרַעַב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לִזְוָעָה" (ל"ד י"ז). למרבה הכאב, ההפטרה מפגישה אותנו עם עוד נימוק להתרחשות העצובה, שפקדה אותנו בשנת 586 לפני הספירה - חורבן הבית הלאומי הראשון.