למרות האיפול והערפול הכבד על אופן ביצוע הלחימה - שדובר צה"ל אינו מתייחס אליו כלל - מתגלעות פה ושם עדויות מטרידות על רמת הסיוע הניתן לכוחות הקרקע. זה התחיל בידיעה סתמית, בשולי החדשות, על סירוב של חיילים לכבוש אזור מסוים ברצועה עקב כך שהפעולה אינה מלווה בסיוע אווירי וארטילרי; וזה ממשיך להיות תלוי כסימן שאלה גדול מדוע יש כל-כך הרבה נפגעים בתמרון בצפון הרצועה.
לפתע גם נודע לציבור כי צה"ל עדיין לא פעל בעיר עזה עצמה. זאת אומרת - אחרי שיסתיים כיבוש בית חנון עדיין נשארה ועומדת על בנייניה העיר עזה, ממתינה לפעולה צבאית. הציבור נבוך, משום שהמסר הכוללני שהועבר לציבור היה כי הצבא נמצא בשלהי מלחמתו ברצועה, והנה עתה, הציבור מופתע לשמוע כי העיר עזה עדיין לא נכבשה, וזה בהמשך להפתעות הקודמות לגבי ג'באליה ובית-חנון.
ומעל לכל עולה ומזדקרת השאלה המערכתית הקשה ביותר: מדוע צבא שיש לו חיל-אוויר, כוחות שריון וארטילריה אינו מצליח במשך שנה ורבע לחסל את כוחות החמאס הניצבים מולו - וזו ממש שאלה שחובה לדון בה - במיוחד עם ישנה אמירה או כוונה להמשיך בלחימה לאחר העסקה הנוכחית.
בהודעות דובר צה"ל מודגש פעמים רבות, והדבר מופץ בכל אמצעי התקשורת, כי צה"ל משתדל מאוד "ונוקט בשורה ארוכה של צעדים על-מנת למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים". צה"ל עושה ומשקיע מאמצי הסברה רבים כדי להוכיח לעולם כי הוא פועל בהתאם לדין הבינלאומי. אין ספק כי הצבא אכן פועל בהתאם לדין הבינלאומי אולם השאלה האמיתית היא - האם שמים מגבלות על פעולות הצבא ומונעים ממנו דברים שהם מעל ומעבר למה שמתחייב מהדין הבינלאומי?
הדין הבינלאומי קובע כי צבא יודיע לאוכלוסייה אזרחית על כך שהאזור שבו נמצאת האוכלוסייה מיועד להיות אזור לחימה, וצה"ל אכן עושה זאת. במהלך המלחמה הופצו מיליוני כרוזים, נעשה שימוש ברדיו הפלשתיני בעזה לצורך אזהרות, נמסרו הודעות אזהרה טלפונית אישיות הקוראות לפינוי מאות אלפים מתושבי הרצועה, ובמקרים רבים הופעל נוהל ירי לאזהרה. כמו-כן נעשה שימוש רב בחימוש מדויק וקטן ככל שניתן, על-מנת למזער את הפגיעה באזרחים.
לאחר כל הפעולות הזהירות והמקדימות האלה של הצבא התוקף, קובע הדין הבינלאומי כי מי שנשאר בשטח שהוגדר כאזור לחימה הוא אדם שמסכן את חייו, בין אם הוא לוחם ובין אם הוא אזרח. מעתה ואילך אמור היה צה"ל להשתמש בכל אמצעי שברשותו: ארטילריה, שריון וחיל אוויר כדי לחסל את כל אנשי החמאס שנשארו בשטח.
אם לאחר כל הפעולות המקדימות האלה, נמנע צה"ל מביצוע הפצצות באזור הלחימה; אינו מפעיל את חיל-האוויר או את הארטילריה שברשותו כדי לרכך את כוחות האויב המסתתרים באזור הלחימה הנתון - הרי הוא גורם לנפגעים רבים בקרב כוחות צה"ל, מונע התקדמות מהירה בשטח, ולמעשה - מונע מצה"ל לנצח במלחמה. יש לציין כי נצחון בקרב אינו רק כיבוש שטח ולא רק חיסול כוחות האויב, הנצחון נמדד גם בכמות הנפגעים שיש לצבא "המנצח". שיעור גבוה של אבידות הוא כישלון צבאי, גם אם לאויב נגרמו אבדות גדולות יותר.
לאחרונה נודע כי הפרקליטה הצבאית הראשית שלחה מכתב לאלוף פיקוד הדרום, בו היא הזהירה אותו מפני פגיעה באוכלוסייה המוגדרת כאזרחית במהלך הלחימה של כוחותינו ברצועת עזה. מישהו בתקשורת הבינלאומית עוד עלול להבין מכך בטעות כי צה"ל אינו נוקט באמצעי זהירות מתאימים. ברור כי מכתב כזה רק מגדיל את רמת המוגבלות של הצבא בפעולות צבאיות נדרשות, ומונע ממפקדי צה"ל לנקוט בפעולות שהן למעשה מותרות, וזאת רק עקב החשש כי הם יואשמו ב"פגיעה באוכלוסייה אזרחית".
אם לאחר כל ההתראות הרבות שצה"ל שולח לאוכלוסייה האזרחית אין הוא פועל במלוא העוצמה ובכל הכלים שברשותו - כפי שמזכה אותו הדין הבינלאומי - כדי לרכך אזורי מלחמה לפני שהוא שולח את חייליו להלחם בהם, הרי הוא במו-ידיו גורם לכשלון המערכה כולה.
לפיכך, יש לדון באופן פומבי על אופן ניהול המערכה ועל צורת הלחימה. יש להעלות נושא זה לדיון ציבורי גלוי, כדי שהציבור יבין וידע מהן התוצאות המרות של המשך ניהול המלחמה במתכונתה הנוכחית.