היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר מאת יעל גלוברמן, שמשוחח עם שירים אחרים ומשוררים אחרים על אימת המציאות. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.
היכרתי פעם את רוב המשוררים העבריים, אך משום מה לא הכרתי את יעל גלוברמן, שהיא בת גילי, משוררת, סופרת ומתרגמת. היא נולדה בתל אביב, למדה ציור ופיסול בהולנד ולמדה גם בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. היא פרסמה רומן, שלושה ספרי שירה ותרגמה את שיריהם של אן סקסטון וסטיב ספנדר. היא זכתה בפרס ביאליק, בפרס אקו"ם, בפרס ראש-הממשלה ובפרס מפעל הפיס.
בזכות הפייסבוק גיליתי את שיריה. את השיר 'הלילה הזה' קראתי בדף הפייסבוק של יעל, ואינני יודע באיזה ספר מספריה הוא מופיע. זהו שיר קצר, כמעט כמו הייקו, המתאר חוויה חד-פעמית שהיא תיאור טבע המייצג חרדה או משהו אחר המתרחש בין שתי נשים.
יש בשיר הזה מוזיקליות נסתרת. אין לו משקל קבוע, אבל יש בו משפטים ההולכים ומתקצרים, כמו נשימה של מי שרץ בחרדה, ויש בו גם חריזה: א-ב-א-ב-א. המוזיקליות והחריזה יוצרים בקורא תחושה מוכרת של 'מקום בטוח', המנוגדת לתוכנו של השיר, המערער כל אפשרות של ביטחון.
השיר נפתח בהצהרה: "הַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יַחְזִיק מַעֲמָד, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ". הצירוף "הַלַּיְלָה הַזֶּה" הוא תיאור זמן ולא ישות או אובייקט שיכול ל"לְהַחְזִיק מַעֲמָד" או לא ל"לְהַחְזִיק מַעֲמָד". "הַלַּיְלָה הַזֶּה" הוא מה שקורה בין שתי הנשים, משהו שמאיים להתפרק. המשפט הבלתי-אפשרי "הַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יַחְזִיק מַעֲמָד" הוא מה שהופך את המלים לשיר, וכופה על הקורא לפרק ולהרכיב אותן מחדש, ולהשתמש באמפתיה כדי שיוכל לבנות בדמיונו את מה שאינו מופיע בשיר, את הרגע המיוחד הזה ביחסים שבין שתי הנשים.
ארבע השורות הנוספות, שהן לכאורה תיאור דמיוני של איתני הטבע המשתוללים, הן רק מטפורה ליחסים שבין שתי הנשים, למשהו חיצוני שמאיים על יחסים אלו או לשבר שחל ביניהן. תיאור ליל-הסערה מתכתב עם סערות אחרות בשירה העברית, ומעורר אסוציאציות רבות. הפתיחה "אֵיזוֹ רוּחַ אֲיֻמָּה" מזכירה לי את "הוֹ רוּחַ אֲיֻמָּה" בשיר 'רעשי לילה' של תרצה אתר, המסתים במלים "וְשֶׁנוּכַל לִהְיוֹת לְבָד לְבָד פֹּה רַק אֲנִי וְאַת".
אינני יכול שלא להיזכר גם ב'שיר משמר' של נתן אלתרמן, אותו כתב לבתו, תרצה אתר, ומזהיר אותה מפני אותה הרוח: "הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה". ועוד הוא מזהיר "מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ".
"אֵיזוֹ רוּחַ אֲיֻמָּה", כותבת יעל גלוברמן, וממשיכה במטפורה המאיימת "מֵרֶגַע לְרֶגַע הַשָּׁמַיִם מַחְלִידִים". זהו תיאור אימים של צבעים, רעשים ותחושות גוף מצמררות. השיר נמשך בדימויים של סרט אימה: "מְיַלְּלִים וְנוֹקְשִׁים כְּלוּחוֹת פַּח, כּוֹכָבִים נוֹפְלִים מֵהֶם כְּמוֹ מַסְמְרִים". הוא מסתיים בתיאור יבש (כלומר ללא דימויים ומטפורות) של הגשם השוטף: "גַּג מִתְפָּרֵק, וְהַגֶּשֶׁם נִתָּךְ". מה שהתחיל בחרדה מפני מסתיים בפירוק.
השיר הזה מתכתב עם שירה של לאה גולדברג, 'עם הלילה הזה':
לאה גולדברג / עם הלילה הזה
עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה וְעִם כָּל שְׁתִיקוֹתָיו
עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה -
עִם שְׁלֹשָה כּוֹכָבִים
שֶׁאָבְדוּ בֵּין עֵצִים
עִם הָרוּחַ הַזֹּאת.
עִם הָרוּחַ הַזֹּאת
שֶׁעָמְדָה לְהַקְשִׁיב
לַלַּיְלָה הַזֶּה -
עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה
וּשְׁלֹשָה כּוֹכָבָיו
וְהָרוּחַ הַזֹּאת.
נדמה שהשיר של יעל גלוברמן מפרק את השיר של לאה גולדברג לגורמיו ומגלה את מה שמסתתר מאחוריו. גולדברג כותבת על הלילה "עִם כָּל שְׁתִיקוֹתָיו", שתיקות המתייחסות מן הסתם לתקשורת האנושית. לילה ששלושת כוכביו "אָבְדוּ בֵּין עֵצִים עִם הָרוּחַ הַזֹּאת". היא מסתירה את הבדידות הקשה שמאחורי השתיקה, את הכאב ואת החרדה, בשעה שגלוברמן מוציאה את הרוח לחופשי, משחררת את הרעש ומפילה את הכוכבים. היא נותנת דרור לחרדה.
יעל גלוברמן מושיטה יד למשוררת שקדמה לה בשני דורות, משוררת שלא זכתה למקום הראוי לה בהיררכיית המשוררים הגברית, שהייתה גם אישה בודדה בעולם גברי. כשיעל כותבת "הַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יַחְזִיק מַעֲמָד, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ", נדמה לי שהיא כותבת זאת ללאה, ומתייחסת ללילה העצור והחרד המתואר בשיר 'עם הלילה הזה', כשהיא מאפשרת לה לבטא את מלוא עוצמתן של החרדה והבדידות. היא משחררת את השדים שהיו עצורים בשירתה של לאה גולדברג, ולוקחת אותה איתה אל השירה החדשה. משום מה אני נזכר גם ביונה, ששלחה את מכונת הכתיבה שלה לזלדה, כדי להוציא אותה מן העולם החרדי הסגור אל עולם השירה העברית החדשה.
תוכנו של השיר מבטא בבהירות את החרדה האנושית הטבועה בנו מלידה, חרדת המוות הנובעת מהיותנו בני-תמותה, והידיעה שהכל מתפורר ומתפרק, והסוף ידוע מראש. זו חרדה בלתי נסבלת, שהתרבות האנושית מתאמצת מאוד להסתיר, באמצעות ניסיון להעניק לכאוס משמעות, באמצעות היצירה המעניקה לנו, לזמן קצר, תחושה של שליטה, ובאמצעות הטקסים והמבנים החברתיים (זוגיות, הורות, משפחה, אמונה, קהילה, חוקים וטקסים).
השיר של יעל גלוברמן מחזיר אותנו אל רגשותינו הכמוסים, אל החרדה הגדולה שאנחנו מתאמצים להסתיר, ואל הידיעה שככה זה, שאין מה לעשות. יש גם נחמה בשיר, נחמה שתמיד נובעת מיחסים, מקירבה ומאהבה, מהידיעה שאיננו מתמודדים לבד עם החרדה הגדולה. גם במחילות שמתחת לאדמה חרדת המוות קלה יותר כשאפשר לחלוק אותה עם אחרים. במלים "אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ", הפותחות את השיר, מזכירה לנו המשוררת את הדיאלוג ואת קיומו של הזולת, ואת השיתוף ואת ההקשבה, שהם מה שמעניק משמעות לחיינו, ויוצרים בנו, גם אם לרגע קט, תחושה כוזבת שאי-אפשר בלעדיה, של מקום בטוח.
יש רגעים רבים בחיינו, בהם הקליפות שלנו נחשפות, ונדמה לנו ש"הַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יַחְזִיק מַעֲמָד". אלו הרגעים בהם עלינו למצוא את הזולת שיקשיב לנו, את בן-הזוג או החברה או המטפל הרגיש, כדי שנדע שאנחנו לא לבד בעולם.
ולפעמים הרגעים האלו נמשכים זמן רב. בשבע השנים האחרונות נדמה היה לי ש"הַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא יַחְזִיק מַעֲמָד". לעיתים אני מוצא מישהו קרוב שיחלוק איתי את החרדה הזו, ולעיתים הבדידות משתקת אותי, עד שאני יושב ליד הפסנתר ומפרק אותה לגורמים.