השר אמסלם עומד על דוכן הכנסת ומבטא ציפייה מאוד מובנת שהדירקטוריונים של חברות ממשלתיות יאכלסו גם פשוטי עם מקרב הציבור, אלה שנאנקים תחת עומס מחירי החשמל, המים והתחבורה ולא רק אלה המנפחים לנו את החשבונות על-מנת לשמור על רווחיות החברות. הציפייה הזו לא "באה טוב" לרביב דרוקר, לא "באה טוב" לשרון כידון. אז בואו ואספר לכם למה הכל הכל קרקס, קרקס אחד גדול, מהדודי של אמסלם ועד הרביב של שרון. בשנת 1977, לפני כיובל שנים תוקנו תקנות על-פי חוק החברות הממשלתיות למינוי דירקטורים מקרב העובדים (בחברות המונות 100 עובדים או יותר). התקנות אוסרות על מינוי מהרובד הניהולי, ומשכך מכוונת לרובד הפשוט והעממי של העובדים. אין כל דרישות השכלה לתפקיד, הדירקטורים נבחרים בבחירות על-ידי העובדים. התקנות לא מולאו מספר פעמים על-ידי ממשלות ישראל. לפחות פעמיים עתרה ההסתדרות לבג"ץ על-מנת לאלץ את הממשלה לקיים את החוק בנושא זה, לפחות פעם אחת, בשנת 2024 פסק בג"ץ נגד המדינה וחייב אותה למנות דירקטורים מקרב העובדים בכמה חברות, וזאת כאשר דודי אמסלם היה הממונה על החברות הממשלתיות מטעם הממשלה. אני לא יודע מה אתכם, אני לא שמעתי אז מילות עידוד של השר אמסלם לחובת מינוי עובדים פשוטי-עם לדירקטוריונים, וגם לא שמעתי שום ביקרת של רביב דרוקר ושרון כידון על התקנות המחייבות בפועל מינוי דירקטורים פשוטי עם וביקורת על פסק בג"ץ שאכף את התקנות על השר אמסלם ועל אחרים, הלכה למעשה. ומהי המסקנה המתבקשת? לדעתי המסקנה המתבקשת היא שגם הרבה פוליטיקאים וגם הרבה עיתונאים מדברים מפוזיציה, או נכון יותר מדברים מפוזה, פוזה שהם עושים לבייס שלהם על-מנת לקבל תשואות, על-מנת לקבל רייטינג, ורייטינג משמעותו בימינו כסף, בחלק מהמקרים הרבה כסף. ומדוע זקוקים אנו לפשוטי עם מקרב הציבור בדירקטוריונים, כאשר יש לנו כבר פשוטי עם מקרב העובדים בדיוק באותם דירקטוריונים? את זאת דווקא הסביר אמסלם היטב מעל הדוכן. אמסלם מחפש גורם שיישב בדירקטוריון ויהווה פה לציבור משלמי החשבונות, בעוד שהעובדים יושבים בדירקטוריונים עם כובע טבעי של אינטרס העובדים. מהפוליטיקאים אינני מצפה למאומה, כמה מצער שגם מכלבי השמירה שלהם, העיתונאים, אינני מצפה למאום.