ביום שישי האחרון השתתפתי ברכיבה לזכרו של אחסאן דקסה, גיבור ישראל, שנפל בקרב בג'באליה כשהיה מפקד חטיבת השריון 401. כמו בחיים של אחסאן זה היה מאתגר, מלא הוד ונחישות. חבורה של רוכבים מעולים מדלית אל כרמל ומהצבא ואנוכי.
במלחמת לבנון השנייה דקסה קיבל צל"ש אלוף כשהציל כוח צנחנים באחד מהקרבות הקשים ביותר של המלחמה, במעשה הגבורה שנשמע כאילו נלקח מתוך סרט. הוא שמע את הדיווחים בקשר, הבין את הקרב הקשה שמתנהל, וכשזיהה את מקור הירי יצא עם טנק בודד מעמדת החיפוי ונכנס ללחימה כדי לחלץ את כוח הצנחנים שמנהל את הקרב. לאחר שהטנק שלו נפגע, עבר לנהל את הלחימה מתוך אכזרית, כלי שלא נסע עליו עד אותו הרגע.
אחיו של דקסה אמרו לי שיותר קל כשלא מכירים אותו. כך לא מרגישים בחיסרון האדיר. נעשה הכל כדי שרוחו וערכיו יעברו מדור לדור. בעדה הדרוזית ובכלל עם ישראל.
ודווקא עכשיו בזמן של הפסקת לחימה כשהפוליטיקה המכוערת בולטת צריך שנזכור את המחיר הכבד, ולהזכיר שהחובה שלנו להיות ראויים לגיבורים כמו אחסאן דקסה.