פרשנות: חודש לתוך כהונתו ומדיניות החוץ של הנשיא טראמפ מתחילה להיראות הגיונית, או יותר נכון - קוהרנטית. אחרי שבמהלך קמפיין הבחירות הבטיח טראמפ ש׳יסיים מלחמות ולא יפתח בהן, ומרגע שנבחר שינה כיוון והחל לרדוף אחר יעדים חדשים להתרחבות טריטוריאלית א-לה-הנשיא מקינלי ב-1897 (היחיד שטראמפ הזכיר בשמו בנאום ההשבעה, אגב), השבוע החולף והעיסוק המשמעותי בסיום המלחמה באוקראינה סימלו את השלמת שרטוטה של דוקטרינת טראמפ למדיניות גיאו-אסטרטגית, והיא מבוססת על שני חלקים: מחד-גיסא, התרחקות רעיונית מהסדר העולמי הליברלי לטובת סדר לא-ליברלי - ומאידך חזרה לתפיסת עוצמה גסה ואימפריאליסטית. זה לא רק שר ההגנה הגסת׳, שבין כוס וויסקי למשנתה (עניין מדאיג ביחס למי שהבטיח בשימוע שבעיית השתייה שלו היא עניין פתור וגמור) נזף באוקראינים על ׳חלומם הבלתי ריאלי׳ להשיב לידיהם את השטחים שנכבשו על-ידי רוסיה; זה גם לא רק הנאום המדהים של סגן הנשיא ואנס, שהספיק ב-19 דקות לקבוע שהאיום הגדול לביטחון אינו רוסיה אלא ׳אובדן הערכים הדמוקרטים׳ (בגלל ביטול הבחירות המוטות ברומניה, ש-ואנס קבע שהיה שגוי, לשמחת הקרמלין), לנזוף בגרמנים על שאינם מאפשרים לניאו-נאצים חופש ביטוי מספק, להכתיר את האיחוד האירופי כ׳קומיסרים מבריסל׳ ולדרדר את יו"ר הוועידה במינכן כדי דמעות כשהוא מצהיר "השותפות הערכית חיברה ביננו - הערכים הללו כבר כנראה לא שם". זה אפילו לא אילון מאסק, בשבתו כצאר-התקציב דה פקטו, שניסיונו לפרק את סוכנות USAID צפוי לפגוע לא רק במאמצים הומניטריים בעשרות מדינות, אלא גם במאמצי האופוזיציה במדינות שנמצאות תחת שלטון אוטוקרטי כולל קובה ואחרות. זו הגישה, שקובעת שמעתה וליתר כהונת טראמפ, ארה"ב: (1) לא רואה את עצמה מחויבת לארגונים בינלאומיים (כבר עזבה את אונסקו, מועצת זכויות האדם של האו"ם, אמנת פריז ואת ארגון הבריאות העולמי ועשויה לעזוב את ארגון הסחר העולמי) ולא בהכרח לבריתות אסטרטגיות כמו נאט"ו או השותפות האסטרטגית שחוזקה בימי ביידן בין ארה"ב לטיוואן (מול סין בים סוף), יפן וד. קוריאה, ובין ארה"ב לאוקראינה, הבלטיות והאיחוד האירופי. (2) לא מעוניינת להוביל את המאמץ הבינלאומי לבלימת סין בים סוף - אלא רק במקומות שבהם היא מאיימת במישרין על אינטרס שהאמריקנים תופסים כעת כחיוני, למשל מעבר ספינות בתעלת פנמה (כך יכול היה טראמפ להטיל מכסים על טיוואן למשל - צעד שביידן כנראה לא היה נוקט בו); וגם לא לבלום את רוסיה במזרח אירופה - כפי שעולה הן מהגישה כלפי אוקראינה (על כך בהרחבה למטה) והן ביחס למדינות הבלטיות, שהשבוע נודע שארה"ב שוקלת להסיג מהן את כוחותיה הצבאיים. (3) מוכנה לעבוד עם בנות ברית רק ככל שזה משרת אינטרס צר שלה: הדברים אמורים הן ביחס לקנדה ומקסיקו שטראמפ שיווק את עצירת המכסים ההדדית מולן כניצחון למרות שרוב הישגיו הוחלטו בהן עוד לפני השיחות; הן ביחס לגרינלנד ודנמרק, שחלום סיפוחן לא ירד מהשולחן; ביחס לעזה, שטראמפ הציף לפתע את הרעיון של ׳עידוד הגירה׳ דרך קבע של 1.7 (ולמעשה 2.2) מיליון תושביה והעברתה לבעלות אמריקנית ללא תמורה; וביחס למדינות נוספות. ביחס לאוקראינה, באופן ספציפי, שלוש העקרונות הללו באים לידי ביטוי בעת ובעונה אחת: ראשית, טראמפ מסיג את ארה"ב מנאט"ו ואת נאט"ו מאוקראינה, הן באמצעות הפעלת לחץ על חברות להעלות את השקעתן מ-2% (דרישתו בקדנציה הראשונה) ל-5% מהתל"ג למרות שארה"ב (3.6% בערך) לא עומדת בו, והן באמצעות דחיית הרצון האוקראיני לחבור לארגון. שנית, טראמפ מאותת שהוא מוכן לסיים את המלחמה בכניעה לדרישות רוסיות - הוא כבר קיבל חלק מהן בדמות ביטול המו"מ האוקראיני עם נאט"ו, דחיית השאיפה האוקראינית להשבת האדמות הכבושות וכעת גם קבלת הדרישה הרוסית לקיים בחירות חדשות לנשיאות אוקראינה - והכל במסגרת מו"מ שמשלחת אמריקנית מטעם הנשיא מקיימת עם רוסיה וללא (!) אוקראינה, בריאד. שלישית, ואולי מדהים מכל - נודע שטראמפ הציע לאוקראינים עסקה שתשעבד בפועל את אוקראינה לאימפריאליזם כלכלי וניצול מצד ארה"ב עצמה בתמורה להמשך סיוע והגנה - כולל הבטחה של 50% מכל רווחי רשיונות כריית מחצבים (לרבות מינרלים חיוניים), זכות עיכבון אמריקנית על כל הכנסה, שליטה בלעדית ל׳קרן משותפת אוקראינית-אמריקנית׳ על הזכויות להסכמים עתידיים שיימשל על-ידי החוק במדינת ניו-יורק ועוד, במה שמצטרף לפי ניתוח של הטלגרף הבריטי לנטל כלכלי כבד כל-כך באופן יחסי על כלכלת אוקראינה, עד שהוא מזכיר את הנטל שהטיל הסכם ורסאי בסוף מלחמת העולם הראשונה על גרמניה. והכל, משל אוקראינה היא ה-agressor במלחמה נגד רוסיה ולא להפך. המשמעות של כל האמור לעיל היא שהסדר העולמי שהתרגלנו אליו מסוף המלחמה הקרה מתערער כעת לחלוטין. לפתע, לא מדובר בעולם חד-קוטבי שבו ארה"ב משמשת כשוטר וכמנהיג העולם החופשי; גם לא בעולם דו-קוטבי שבו ארה"ב וברה"מ מנהלות מלחמת פרוקסיז. טראמפ חותר לעולם רב-קוטבי בו ארה"ב מושלת בחצי הכדור המערבי ביד רמה ובהתפשטות פיזית וכלכלית תוך התרחקות מאירופה ודיאלוג מתמשך עם מעצמה אחרת - רוסיה, שמקבלת יד חופשית כמעט לקדם את האג׳נדה שלה, ומעצמה שלישית - סין, שתתחרה בארה"ב במישור הכלכלי אבל רק ככל שזה נוגע לאינטרס קצר-הטווח והרואי של זו (ע"ע ביטול השתתפותה של פנמה ביוזמת החגורה והדרך של סין). האיחוד האירופי יצטרך להחליט להיכן פניו מועדות בתוך כך ואם ירצה ויוכל לייצר חזית אחידה דיה כדי להחליף את ארה"ב, או לפחות להציג כנגדה תחרות רצינית, על הבכורה בזירה הדיפלומטית. אוקראינה תהיה מן הסתם המבחן הראשון: אתמול זימן נשיא צרפת מקרון את מנהיגי האיחוד לפגישת חירום בפריז, ומסתמן שתצא ממנה בשורה בדמות סיוע כלכלי וצבאי מפלצתי של 700 מיליארד דולר מאירופה לאוקראינה (ארה"ב תרמה עד היום לאוקראינה, לפי טענת הבית הלבן, כ-69 מיליארד בסה"כ מאז 2014) כמו גם שיח על שליחת כוחות צבא לשמירה על הסדר (שוודיה ובריטניה כבר דנות בזה בפתיחות, למשל). ישנו אפילו שיח מחודש על הקמת צבא אירופי ועל העמקת האיחוד, אם כי הרבה מזה תלוי מן הסתם בבחירות בגרמניה ואחרות. כל זה פוגש את ישראל בעמדה מוזרה מעט: בימי ביידן בחרה ממשלת ישראל שלא לבחור בין רוסיה לאוקראינה, כדי לא להרגיז את הרוסים המושלים בשמי סוריה ולא את פוטין, שכיכב אז בשלטי חוצות לצד ראש הממשלה נתניהו (כמו גם טראמפ. ׳ליגה אחרת׳, קבעו השלטים אז). במקביל, ניסתה לטפח קשרים עם הונגריה, ברזיל של בולסונרו, פולין לפני-טאסק ועוד - אבל גם להתרחק מטורקיה בעלת המאפיינים הדומים אך השלטון האיסלאמיסטי, לעבוד עם סין וכו׳. עליית טראמפ משנה לחלוטין את המפה הבינלאומית ואת חזון הדמוקרטיות והמדינות המתונות של ביידן - וקיים חשש סביר שישראל תבחר לשים את כל האסימונים על טראמפ, למרות שהלה כבר הוכיח שהוא בלתי צפוי, קפריזי ומחויב אך ורק לאינטרס שלו - בין אם בגלל שאירופה תפנה לנו עורף ובין אם בגלל שסין ורוסיה הרבה יותר קרובות לציר האירני מאשר לאמריקני. מותר לקוות שבכל מה שקשור לעסקת החטופים נראה לחץ אמריקני שיביא להשבת כולם בהקדם - אבל בכל מה שקשור ל׳יום שאחרי׳ ברצועת עזה, לא ברור אם חזון הטרנספר של טראמפ רלוונטי, כל שכן בר-מימוש, עד כמה ניתן לסמוך על הנהגתו בהינתן העסקה שהציע לאוקראינים למשל, ונטייתו להסיג את ארה"ב מעמדת משכינת שלום בתום לב - וכמה חלופות, אם בכלל, יש לנו כרגע.