יש נסיעות עבודה לחו"ל, ויש נסיעה עם משלחת ראש הממשלה: על מאחורי הקלעים של העבודה העיתונאית בזמן ביקור נתניהו בוושינגטון. הדבר הבולט ביותר בנסיעות הללו הוא הניתוק - פועל יוצא בלתי נמנע של קרוב ל-10,000 ק"מ שמפרידים בינינו לבין אנשי המערכת בארץ. באופן כללי, אף שאיש לא יגיד זאת בקול רם, ההנחה של אנשי הדסק בארץ היא שזכינו בחופשה מפנקת בחו"ל על חשבון העבודה, עם חמש דקות פה וחמש דקות שם שצריך לעלות לשידור. המציאות, איך נאמר בעדינות, טיפה שונה: באחד הימים שבו קמתי כרגיל בשבע בבוקר לתוך מה שאני קורא לו גורד שחקים של הודעות ווטסאפ שהצטברו במהלך הלילה (בארץ לא שמעו על הרעיון של הפרשי שעות), התחלתי מייד כשהתעוררתי להשיב להודעות. בשש בערב תפסתי את עצמי יושב לרגע, ופתאום הבנתי שמאז שפקחתי את העיניים לפני 11 שעות לא היה לי אפילו רגע אחד של מנוחה. הבעיה מתחילה בכך שכל עורך או תחקירן שמסמס לך "רק דבר קטן" בטוח שהערוץ מוחשך בשעה שבה התוכנית שלו לא משודרת, ולא מודע לכך שההודעה שלו היא בסך-הכל חלק מזערי מהפצצת השטיח שיוצרת את אותו גורד שחקים של הודעות שלא נקראו במסך הווטסאפ שלי. וכך, בין שבע בקשות שנעלה לשידור בשעות שונות, לכתיבת סטרייפים (הכותרת בתחתית המסך), לעידכון לצוות של המהדורה על מה אדבר בערב, להתכתבות עם סטס הצלם לגבי הלוקיישן, אני מנסה לצחצח שיניים, להידחס לתוך חליפה ולחנוק את עצמי בעניבה לפני שאני יוצא למזג האוויר המהמם של וושינגטון בקיץ: 30 מעלות ו-80% לחות. אז אנחנו כבר בחוץ וצועדים ללוקיישן מול הבית הלבן, ועוד חמש דקות כבר צריך להיות באוויר, ואז מבקשים מהמהדורה שדחוף נקליט עוד קטע של קריינות לכתבה על משהו שטראמפ אמר או שביידן שכח; ואנחנו עוצרים ומקליטים ואז מגיע השוטר הנחמד מהשירות החשאי ואומר שאסור לצלם פה ושנזוז לדשא בפארק מעבר לכביש; אז אנחנו זזים ומתחילים שוב ואז מגיעה השוטרת הנחמדה ממשטרת הפארקים ואומרת שאסור לצלם פה ושנזוז למדרכה מעבר לדשא; ועל המדרכה מעבר לדשא יש שלושה נטורי קרתא עם כאפיות ודגלי אש"ף שכבר עושים פרצוף של "הנה אנחנו מפוצצים לכם את השידור", ומהמערכת מתקשרים ושואלים למה אנחנו לא באוויר, ומהמהדורה מתקשרים ושואלים מה עם ההקלטה, ואז אימא שלי מחליטה שזה הזמן המתאים לשלוח תמונות של המרצפות החדשות בדירה שלהם בבת ים, ועכשיו הטלפון שלי מופצץ בתמונות של מרצפות, המון המון מרצפות מכל זווית אפשרית, ואני כותב לה "איזה יופי!" כי 47 שנה אבא שלי לא הסכים להחליף מרצפות אז שלא תיעלב שאני מתעלם, וברקע הכתב של הטלוויזיה הפינית (או משהו כזה) צועק שאנחנו תופסים לו את הפריים, ושוב מתקשרים מהקונטרול ושוב ושוב ושוב... ובסוף אנחנו באוויר ואני כבר מזיע כמו מטורף בתוך החליפה, וברדוגו נמס על ספסל בצד ונראה כמו אדם שננעל בתוך סאונה, והוא צריך לעלות לשידור אחריי אבל הוא שכח את האוזניות במלון אז אני משקר לו ואומר שאני מנקה אוזניים כל יום ודוחף לאוזן שלו את האוזנייה עם הזיעה שלי, ואז מתחילים להגיע צילומי מסך מהמערכת: הנה ירון אברהם כבר משדר מתוך הארון בחדר השינה של ביידן בבית הלבן, ולמה אתם בחוץ? והנה מוריה אסרף עם ציטוט של גורם בכיר בממשל שאומר שהוא שונא את נתניהו, ולמה אין לך ציטוט של גורם בכיר מאוד שאומר שהוא מת על נתניהו? ואני מסתכל בשעון ומבין שחייבים להתחיל לרוץ לנקודת המפגש של התקשורת בכניסה לבית הלבן, כדי שלא נפספס את הבידוק הביטחוני; וברדוגו וליבי נעלמו ("אנחנו בקפה מעבר לכביש, היינו חייבים לשתות משהו") ואני מאיץ בסטס לארוז את הציוד והנה ברדוגו וליבי רצים לכיוון שלנו מעבר לכביש ואני מסמן להם עם הידיים לאן להתקדם כדי שלא יבזבזו זמן ברמזור, ואני וסטס מתחילים לרוץ כי בבית הלבן מחכים אבל סטס מחליט שזה הזמן המתאים לעצור מול נטורי קרתא ממקודם ולצעוק עליהם ש"עם ישראל חי!", ואני גורר אותו והוא מקלל אותם והם מקללים אותו ושוב מתקשרים מהמערכת ושואלים אם נוכל לעלות לשידור בעוד 10 דקות ואני מסביר שנהיה בבידוק הביטחוני אבל ביני לביני אני לא יודע אם נספיק להגיע, ואמא שלי שולחת עוד ועוד תמונות של מרצפות, המון המון מרצפות מכל זווית אפשרית. ואנחנו מגיעים רטובים ומתנשפים לבידוק הביטחוני ונדב אייל תוקע בי מבט עם חיוך של רחמים אותנטיים והזדהות, והפנים שלו אומרות "איזה כיף שאני כבר לא צריך לשדר לטלוויזיה", ויניר קוזין שואל למה אני בוהה באוויר ואני עונה לו שאני כבר השלמתי עם גורלי ועכשיו אני בשלב האדישות הסטואית, וגם אם טיל בליסטי ביניבשתי יפגע בבית הלבן ויפוצץ אותו מול העיניים שלנו אני אדווח על זה באותה לקוניות כמו שאני מדווח על עוד נפיחה מילולית של ארדואן. הבידוק מתעכב וכולם כועסים על טל, הדוברת המקסימה של השגרירות, וברגע האחרון אנחנו נכנסים ואז מתחילה הסלקציה: מי שמדווח מחוץ לחדר הסגלגל לצד אחד, ומי שבפול של הפוטו-אופ של ביידן ונתניהו - לצד השני. והמהדורה כבר התחילה אז אני מקווה ששידרו את ההקלטה שהכנו מראש, והנה ברדוגו וסטס כבר עולים לאוויר ואני עם עדר של כתבים אמריקנים וישראלים נלקח משם לתוך חדר המתנה דחוס שנראה ומרגיש כמו קרון בקר או קרון יותר גרוע; ומישהו צועק באנגלית "כל המצלמות לכיוון ההוא, תכף פותחים את השער", וכולם מנסים להסתובב אבל אנחנו מוחצים זה את זה ואז השער נפתח והעדר נוהר ואין לי מושג לאן אבל אם לא ארוץ איתם ארמס למוות ופתאום אנחנו בתוך החדר הסגלגל והנה נתניהו על כיסא ובכיסא לידו זקן נחמד שנראה לא קשור לאירוע. ורעש והמולה ודוחק ואני עם מטר שמונים וחמש אבל עם יד אחת שעדיין מוגבלת מתאונה מותח את הזרועות למעלה כמה שאני יכול ומרים את הטלפון גבוה גבוה ומקווה שמישהו בארץ קולט את השידור הרועד, ומקל של סלפי נכנס לי בלחי ואמריקני שמן מועך אותי מאחור, ואני שני מטר מראש ממשלת ישראל וממנהיג העולם החופשי ברגע היסטורי בחדר הכי מפורסם בעולם ואני מרגיש אפס התרגשות. אפס. רק מקל של סלפי, אנשים שמועכים אותי וריח של זיעה, זה כל מה שאני מרגיש. ואחרי שתי דקות של גיהנום צועקים עלינו לצאת החוצה ואני שוב רץ עם העדר כדי לא להרמס, והנה אנחנו בחצר ואני טס לעמדת השידור ומגי שואלת באוזניה שעוברת חזרה מברדוגו אליי "מה הרשמים שלך ממה שהיה עכשיו בחדר הסגלגל?" "ובכן מגי, נראה לי שאמריקני שמן ניצל את הדוחק כדי להתחכך בי מאחור ולעשות מעשים לא ראויים, והיה ריח חריף של זיעה וכולם מעכו את כולם ומישהו תקע לי מקל של סלפי בתוך הלחי, חזרה אלייך". אבל ברגע האחרון אני מתעשת ומצטט את חצי המשפט שהצלחתי לשמוע מנתניהו ואני מנחש שביידן שוב סיפר את הסיפור שהוא תמיד מספר על גולדה למרות שלא הצלחתי לשמוע מילה מהמלמולים שלו (בדיעבד הניחוש הצליח), ואז אני גולש בנונשלנטיות לנושא אחר כדי שלא יידעו שבעצם אין לי מושג מה ביידן ונתניהו אמרו ו"חזרה אלייך מגי" ואיכשהו גם זה עבר בשלום. ובדרך החוצה מהבית הלבן שוב גורד שחקים של הודעות שלא נקראו בווטסאפ ושיחות שלא נענו והטלפון מצלצל וזאת אימא שלי (כן, זאת מהמרצפות), והמוח שלי כבר נמס אז אני אומר לה שברדוגו רוצה להגיד לה שלום וברדוגו נחלץ לעזרתי ולוקח את הטלפון ואנחנו מדדים בחזרה למלון ואני מרגיש שהשלתי שבעה ק"ג של זיעה והחולצה והמכנסיים והכל רטוב לגמרי, ושוב רוצים שנעלה לשידור... אז סליחה ומחילה מכל העורכים, אנשי הקונטרול וההפקה שלא עניתי להם, ואלה שכשעניתי להם הייתי חסר סבלנות, ובעיקר תודה רבה לשלושת אלופי העולם: כתבת החוץ ליבי אלון, הצלם סטס קופולו ויעקב ברדוגו האחד והיחיד, שבזכותם, למרות התלאות, הייתה אחלה נסיעה בלתי נשכחת!