שתי אמירות של דונלד טראמפ, אחת לגבי אוקראינה והאחרת לגבי עזה, צדו את תשומת ליבי בשבוע האחרון. במסיבת עיתונאים שעסקה במלחמה בין רוסיה לאוקראינה שנכנסת הבוקר (23.2) לשנתה הרביעית, נשאל הנשיא האמריקני האם הוא חושב שאוקראינה היא צד במשא-ומתן לפתרון מדיני של המלחמה. הוא השיב תשובה לקונית: זו שאלה מעניינת. אמר ולא יסף. הציוץ השני עסק בעניין עזה ביום שאחרי הפעימה הראשונה על עסקת חילופי החטופים שמסתיימת השבוע. טראמפ הצהיר כי הוא יכול ללכת לשני הכיוונים - כלומר או להסדר שיסיים את המלחמה או לחידוש הלחימה כפי שרוצה נתניהו.
שתי ההתבטאויות הללו מקפלות בתוכן את תפיסת עולמו של הנשיא האמריקני. הוא זורק לאוויר הצהרות שעושות המון אוויר תקשורתי חם, הוא מאיים, לפעמים דופק על השולחן. אם מישהו נבהל ומתקפל, מה טוב. טראמפ משיג את מבוקשו. אם לחלופין המאוים אינו מתרגש, המשבר נמשך וטראמפ נוטה להתרחק ממנו. אומנם עבר חודש בלבד מאז חזר לבית הלבן, אבל דומה שאפשר להעריך בזהירות שטראמפ החדש הוא כמו זה הישן מהכהונה הראשונה: שטחי, רדוד, לא מתעמק בפרטים ואם לומר את האמת, הם גם לא כל כך מעניינים אותו.
אם אתם חושבים שדונלד טראמפ יפתר את בעיית עזה, ההצעה שלי היא שתחשבו שוב. לעומק. לטראמפ אין תוכנית ליום שאחרי המלחמה בעזה. לא באמת אכפת לו אם היא תתחדש או שישראל תלך על הסדר מדיני שנוח לה. הוא אומנם הצהיר שאמריקה תשתלט על הרצועה (אחרי שישראל תמסור לה את השליטה), אבל כמו שאומר הפתגם הערבי העתיק: אין מכס על המילים. טראמפ יכול לברבר את עצמו (ואת העולם) לדעת מבלי להבין מה הוא באמת אומר ולמה הוא מתכוון. אגב, טראמפ כבר התנער מזילינסקי, נשיא אוקראינה. הוא יכול ברגע להתהפך גם על ישראל. מבחינתו צריך לסיים את המלמה באוקראינה. הוא יציע תוכנית. פוטין יסכים. אוקראינה? לא רלוונטית. אם זה קו המחשבה שלו, יש סיבה לדאגה. לפחות עד 2028.
מאוקראינה לעזה. לא רק לטראמפ אין מושג מה יקרה בעזה. גם לישראל לא. בנימין נתניהו רוצה לחזור להילחם בתירוץ של ניצחון מוחלט, אותו מושג מכובס. כבר אמרו לפני, וראוי לחזור על זה: נקמה אינה תוכנית עבודה. הדם רותח על הרוע הצרוף של חמאס, ששיאו היה בהחזרת החללים, אבל. והאבל הוא גדול. גם אם ישראל תחדש את הלחימה ותהרוג עוד אלפים ברצועה, ותשלם (שוב) מחיר כבד של חיילים שייהרגו, כולנו נחזור למשבצת הראשונה, לאחר שנקמנו. מה עושים עם עזה?
מילה על חמאס: אין לתנועה סיבה של ממש להתרגש מהאיומים של טראמפ. הם כבר עברו גיהנום מאז אוקטובר 2023, איבדו את כל שדרת הפיקוד של התנועה בעזה ונחשו מה? שרדו. מדוע? מפני שאין חלופה פוליטית לשלטון של חמאס בעזה כרגע, פרט לחזרתה של הרשות הפלשתינית (נתניהו מתנגד נחרצות). מה כן? לא ברור. אז חמאס "נכנעת" ללחץ ומחזירה את גופתה של שירי ביבס ז"ל ארצה, אבל היא אינה מתפשרת בסוגיות האסטרטגיות. פה בדיוק הבעיה: חמאס רוצה פעימה אחת של שחרור כל האסירים בתמורה לסים המלחמה, הפסקת אש ארוכה ויציאת צה"ל מעזה. אם אפשר לקבל גם אסירים פלשתינים - מה טוב. את זה בדיוק נתניהו לא רוצה, גם מסיבות פוליטיות, אולי בעיקר.
שורה תחתונה: אנחנו לכודים במשוואה של שלושה נעלמים שכרגע רק אחד מהם, זה של חמאס ברור. לגבי שני הנעלמים האחרים - ארה"ב וישראל - אין פתרון. ספק אם יהיה. הרבה אוויר חם, בעיקר אמריקני שמשלהב גורמים ישראלים שונים. נדרשת יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה על-מנת לייצר הסדר מדיני שיניח את דעתה של ישראל. איך עושים את זה? מסמנים תמונת סיום מדינית של המערכה וחותרים להשיג אותה. מגייסים את המדינות הערביות המתונות ללחוץ על חמאס.
בסופו של דבר היא השחקן החלש במשוואה והיא זו שתצטרך ליישר קו עם פתרון מדיני אסטרטגי ארוך טווח. ב-4 במרס אמורות מדינות ערב לפרסם תוכנית מדינית בנוגע לעזה. אולי יש בזה צעד ראשון לשינוי המציאות. עד שזה יקרה, הסכסוך ימשיך להיות מנוהל על אש קטנה או גדולה. אש כזו יכולה להתלקח בכל רגע גם מכיוון יהודה ושומרון, שאליה חזרו בשבועות האחרונים אלפי אסירים פלשתינים משוחררים, שחלקם, מן הסתם, יחזור לטרור בהקדם.