השופט יצחק אולשן כיהן בבית המשפט העליון במשך 17 שנים, מהן עשר שנים כנשיאו. כשהתחוללה פרשת אשר ידלין, בתקופה שבה הוא היה נתון במעצר (ובהמשך נשפט לחמש שנות מאסר), פרסם הנשיא אולשן, כשכבר היה בגימלאות, מאמר נזעם בעיתון על יחס התקשורת כלפי ידלין, ובין היתר טען כך: "אין רבים היכולים להתחרות איתי בידיעת הדעות המתהלכות והמשתרשות בקרב "עמך". הנני נוהג לבקר לעיתים קרובות את הרחובות במחנה יהודה בירושלים בעיקר בשוק, ונוכחתי לדעת ששם כבר הוצא ונחרץ פסק דין". (לזאת ייקרא "פסק דין על הסכין" - י.ד.) הוסיף השופט אולשן וטען: "יש הטוענים, שמצב דברים זה הינו המחיר שיש לשלם בעד הדמוקרטיה. יש לשאול את מצדדי התשלום הזה מה היו הם מרגישים אילו הועמדו במצבו של אשר ידלין כיום, והיו נדרשים לשלם את המחיר הזה בעד הדמוקרטיה על-ידי השפלתם והשמצתם, כאשר לפי הקריטריונים המשפטיים והמוסריים הם חפים מפשע?". רגישותו המופלגת של נשיא העליון אולשן לעקרונות ולחשיבות הדמוקרטיה מובנת כמובן מאליה. שהרי כראש המערכת השיפוטית הוא היה מופקד על שמירתה וטיפוחה של הדמוקרטיה במשך שנים רבות. אבל נשאלת השאלה אם ברגישות אמת של אולשן לדמוקרטיה עסקינן, או שיש כאן העמדת פנים. שכן, הדמוקרטיה שהוא נאבק עליה זכתה בעבר להגנתו בכלים לא ממש דמוקרטיים. במה דברים אמורים: בספר זכרונותיו ("דין ודברים") מתאר השופט אולשן את הימים שבהם כשופט בית המשפט העליון הוא כיהן בתפקיד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת. וכך מתאר השופט העליון את הדברים בספרו: "הזמנתי את מפקח המשטרה ודרשתי שיגישו משפטים נגד חברי ועדות קלפי במקומות מסוימים. מפקחי המשטרה לא רצו להגיש משפטים מתוך טענה כי לא יצליחו בהם בשל הוכחות בלתי מספיקות. עמדתי בתוקף על הגשת משפטים אף תוך הנחה שהתביעה הכללית תיכשל. נימוקי היה שיש להגיש את המשפטים כדי שהציבור ייווכח לדעת שאין הפקרות במדינה וכי אנשי הציבור המקבלים עליהם תפקידים כחברי ועדות קלפי הינם אחראים לנעשה בקלפי שלהם.

עצם העובדה שייאלצו להתייצב בבית המשפט כנאשמים תהיה גורם מחדיר חוש אחריות, אפילו יזוכו בסופו של דבר. השיקול שלי נבע בעיקר, מבחינתו הציבורית, בהתחשב עם התחלת פיתוח המנגנון הפרלמנטרי במדינה. המשפטים הוגשו ועשו רושם בציבור. הם נמשכו הרבה זמן וברובם זוכו הנאשמים מפני חוסר הוכחות מספיקות. המשטרה הצטערה וסברה שכישלונה להוכיח את ההאשמות פוגע ביוקרתה, אולם התרתי להם לייחס לי את הכשלון.". עד כאן הנשיא אולשן בספרו. יצויין שהשופט אולשן פירסם את ספר זכרונותיו לאחר פרישתו מבית המשפט העליון - כלומר לאחר שנות שיפוט ארוכות - מהן כעשר שנות שיפוט כנשיא בית המשפט העליון, ובכל זאת הוא התגאה לספר איך הוא התעקש שיוגשו כתבי אישום גם בהנחה מראש שהנאשמים יזוכו. ובמילים אחרות, השופט אולשן היה זקוק למשטרה שתספק לו נאשמים כדי שישתמש בהם - מעצם היותם נאשמים - לצורך הרתעה, החדרת חוש אחריות ועשיית רושם בציבור. וכך, גורלם של אותם נאשמים, שהועמדו לדין בהנחה מראש שיזוכו, ואכן זוכו לאחר עינוי דין ממושך, הוקרב על-ידי השופט אולשן על מזבח הדמוקרטיה בבת עינו. וכשזו תמונת המצב, אך מזלם של אותם נאשמים הוא, שהשופט העליון אולשן - כדי להשיג הרתעה מירבית - לא דרש לנהל את משפטיהם בכיכר המרכזית של דמשק. לקרוא שוב ושוב את הדברים הללו ולא להאמין שמי שהתגאה לכתוב ולפרסם אותם היה נשיא בית המשפט העליון בישראל. וגם לא להאמין שמי שכתב זאת רכש את השכלתו המשפטית אם הדמוקרטיות, בלונדון. זו אפוא הייתה דרכו של נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן לחנך את הציבור, כדבריו - "כדי שהציבור ייווכח לדעת שאין הפקרות במדינה".