"סיפור אהבה" היא אחת ההצגות היפות ביותר שראיתי בשנים האחרונות. הכתיבה, המשחק והטוויסטים העלילתיים הותירו אותי עם דמעות בעיניים. לכן, כשהבנתי שאלכסיי מישליק הוא המחזאי של ההצגה החדשה "משחק החיים" התכוננתי למסע רגשי נוסף. תמהיל של סדנת תיאטרון, בית כלא והתחקות אחר פשר העבר באמצעות נבירה נפשית הוא מתכון לחווייה מסעירה.
לכאורה ממש אין קשר בין חמש הדמויות: לאון הבמאי, ז'אן השחקנית שנלווית אליו לסדנה, העו"סית אליס שאחראית על המיזם, ושני האסירים מלאך וקווין המגיעים מעולמות שונים ומרוחקים. יד הגורל, כך נדמה, הפגישה ביניהם בנסיבות האומנותיות הללו, אך ככל שחולפות הדקות מתברר כי זיקה סמויה, מעין חוט דק שזור בין החמישה. החוט ייפרם בהדרגה, והמסכות תיחשפנה לאט-לאט, ועד אז סיר הלחץ הזה יציג בפנינו במשך שעה ארבעים וחמש דקות על בימת בית לסין את תעתועי הבחירה של כל אחד ואחת מהם. או כפי שכתבה זאת תמר קינן במאית ההצגה בתוכנייה: "זה מפגש עם שלושה מושגים: קהילה, דמיון ותקווה".
לאון הוא במאי מובטל שנקרתה בדרכו ההזדמנות להתפרנס מהעברת סדנת תיאטרון בכלא. הוא מגייס לצידו את ז'אן, שחקנית מלאת קסם וחינניות, אך ביום הראשון מתברר כאמור כי רק שני אסירים הואילו להירשם, כשלמעשה רק אחד מהם נלהב, והאחר שותק ומכונס בעולמו. אליס העו"סית הצעירה מדרבנת את הנוכחים, מכירה את הנפשות הפועלות ומבטיחה כי המהמורות הראשוניות לא יבשרו את ההמשך. רצון עז קיים בה להישאר, להקפיד ולהיות מעין צופה משתתפת. האם זהו עניין מקצועי נטו? קווין משדר פתיחות, משתף ומקלף את שכבות חייו. הוא אדם אגרסיבי, חף מעכבות, פוליטיקלי קורקט איננו חלק מארסנל הכלים שלו. ואילו מלאך השתקן מתגלה כאדם נרגן, אך בנקודת מפנה מפתיעה מתגלות עוד ועוד פיסות מחייו.
לאון וז'אן משתמשים בעבודתם במה שנקרא "תיאטרון פלייבק". מדובר ברעיון המבוסס על אימפרוביזציות עבור מי שאינם שחקנים מקצועיים. האנשים - ובמקרה הזה האסירים - משתפים את סיפורי חייהם, ואילו שאר חברי הקבוצה משקפים את הסיפור באופן תיאטרלי, חזותי ותנועתי. היתרון בתיאטרון פלייבק עם אסירים נעוץ בכך שלא מדובר באלמנט פטרוני. הכוונה היא שזה לא עוד גורם חיצוני שמגיע ללא הכרות מוקדמת עם האסיר, ומתאווה לשקם ולתקן אותו, ולהשיבו לאיזה נתיב נורמטיבי. פלייבק מתייחס לאסירים כאל שווה בין שווים, מייצר עבורם את מציאות החיים כפי שהם ראו אותה, ובאמצעות המשחק והאינטראקציה הקבוצתית עשוי להגיע הקתרזיס המיוחל. לא מביטים בהם מלמעלה, אלא שותפים להווייה הייחודית שלהם.
הקיר הרביעי
לאון וז'אן הפכו את קווין ומלאך למספרי סיפור חייהם. אנחנו מרותקים ומהופנטים לדרמה ולטרגדיה שכל אחד מהשניים הללו הביא עימו. באמצעות המעבר בין המציאות לבדייה, דרך התיאטרון שבתוך התיאטרון וללא ספק תוך כדי הפלאשבקים התזזיתיים, קווין ומלאך צדים את הקהל, ממסמרים אותו למסלול המרתק בו פסעו, והופכים אותנו בעל כורחנו לדמויות משנה. התבשיל הדרמטי הזה מתחמם, וככל שנוקפות הדקות אנחנו מתוודעים לנקודת הרתיחה הבלתי תיאמן שבסופו. תעתועים? חמקמקות? מניפולציה? למעשה כל התשובות נכונות, ומישליק מחבר את הקצוות כך שיתפענחו בסופה של הצפייה.
התרגום של אלי ביז'אווי הוא מדויק להפליא, וביחד עם קינן הבמאית הם העניקו נפח ספרותי ואנושי לחמש הדמויות: מולי שולמן מגלם את לאון בחוסר אונים שמתפתח לאסרטיביות, ומוביל את שחקניו להיפתחות כמעט טוטאלית. לימור גולדשטיין היא שלל תפקידים בהצגה, כשז'אן הוא הציר הדומיננטי שלה. היא נפלאה ומלאת קסם. לנעלי העו"סית אליס שיזמה את כל התהליך נכנסת כרמל בין, כשהאמת שלה עתידה להתגלות, ואז המניעים יובנו כהלכתם. בין מלהטטת בהצלחה מרשימה בכובע של אליס, וגם בדמויות הנוספות כמו הלקוחה המזדמנת, בת הערובה והאחות. היא שותפה למסע המפרך הזה, ובזכות יכולותיה ואישיותה היא משדרת אמינות כלפי שאר הנוכחים לאורך כל הדרך.
גיל פרנק מככב כמלאך. מבטו המצמית ושתיקתו הממושכת מייצרים מסתורין כמעט בלתי מפוענח. כשסיפורו מובא לעינינו אנחנו מבינים את הדיסוננס הכואב באישיותו המסוכסכת. את החולשה שקיננה בו, ושבעל כורחו עטף אותה בשכבות קוצניות כחלק ממנגנון ההישרדות שלו. וללא ספק מי שהוא התגלית שהותירה אותי מהופנט הוא שון מונגוזה, שמגלם את קווין. האסיר הפטפטן והנלהב (כשלצד זה הוא גם במסגרת תיאטרון הפלייבק מנהל סופר, מלצר ואפילו מתמודד עם האתגר להיות מלאך הצעיר).
שפת גופו והמימיקות שלו משקפות אלימות בלתי מרוסנת, עם פגיעות של אדם שחווה דחייה ואכזבה מרבית חייו. מונגוזה מצליח להיכנס לכל דמות ודמות בכישרון טבעי, וסוחף את הקהל פשוטו כמשמעו. מה שמולי שולמן הצליח להוציא ממנו כבמאי - ובמעגל הרחב יותר גם הצלחתה של קינן - הוא חוויית מציאות אותנטית. נדמה כי נפשו הדווייה של קווין חיכתה כל השנים רק לספר את מכאוביה, והסדנה הזאת היא לא רק תרפייה עבורו אלא חסד יקר ערך בנדירותו.
"בהתחלה רציתי לקרוא למחזה "הקיר הרביעי", אך השם היה כבר תפוס. הקיר הזה שאני מדבר עליו הוא הקיר הבלתי נראה שמפריד בין השחקנים לצופים. וזה קצת מה שהמחזה מדבר עליו, הקשר בין המציאות לבדייה, מה שהתיאטרון מאפשר לנו להמציא, האפשרות להימצא מחוץ לחומות הכלא" - דברי קישליק מתוך ראיון שנערך עימו. בזכות בית לסין, היוצרים והשחקנים, מהמורת הקיר הרביעי צלחה, והחומות כמו התמוססו, והסורגים והאזיקים העניקו לגיבורים את אלמנט החופש, שמבלי לעשות לכם ספויילר, לא רק שני האסירים במחזה השתחררו מלפיתתם...