בנימין נתניהו והרצי הלוי נאמו אתמול בפני שכולי שבעה באוקטובר. הם גם לחצו ידיים. אך אוקיינוס הפריד ביניהם. שמו היה המילה סליחה. הרצי השמיע אותה, ביבי, לא.
הרומאים נהגו לומר כי "לטעות זה אנושי, למחול, אלוהי". משה דיין היה אומר כי "רק חמור אינו משנה את דעתו". מי שיכול לבקש סליחה עשוי גם לתקן דרכיו, לא כן מי שדבק בטעותו.
הרצי הלוי, הלך שבי אחרי הקונספציה של נתניהו כאילו הכסף הקטרי יקנה את השקט בחזית עזה, אך התאושש מטעותו ובעוצמה אישית רבה ניהל את המשך המלחמה בהצלחה. ביבי נותר נבל ונבול בעמדתו הבסיסית וכך נראה גם אמש.
כל זה יכול היה להיזרק לפח ההיסטוריה אלמלא פרישתו הקרובה של הרצי והמשך הנהגת המדינה בידי אדם אנוכי כנתניהו, שרצונו בנצחון מפגר אחרי תאוות שלטונו. צה"ל והדמוקרטיה מאבדים בכך רגלי על לוח השחמט הלאומי.