היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של דוד טובי, משורר שהיה גר בארץ נוכריה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. לא מזמן מצאתי את כתב היד שקיבלתי לפני עשרות שנים מידי המשורר דוד טובי (1936-2009), ובו גם השיר 'שפות'. טובי היה משורר שהגיע כמו במכונת זמן לכוכב נידח שלא הבין את שפתו. הוא נולד בקהיר, דיבר עם אמו בלדינו ועם חבריו בערבית, ובבית-הספר למד בצרפתית. בגיל חמש עשרה בחר להגר לבדו לישראל, אך מעולם לא למד עברית באופן מסודר. הוא עבד כמלח בצי הסוחר ולמד אנגלית מתוך דיבור וקריאה. הוא התאהב בספרות ובשירה הקלאסית והתעניין בפילוסופיה. קצת חששתי לפגוש אותו, משום שהיה בגילו של אבי, שגם הוא עלה על אוניה כמלח בגיל צעיר, וירד ממנה כרב-חובל כשפרש לגמלאות. מעולם לא דיברתי איתו, והטראומה הזו צרובה בבשרי. אבל טובי לא התמיד בעבודתו כספן, ועבר לעבוד על החוף בחברת הספנות דיזנגוף, ומאוחר יותר בצים. הוא כתב באנגלית עשירה, ארכאית, הלקוחה מעידן אחר, ותמיד חש כזר בכל חבורה ספרותית. לפני כשלושים וחמש שנים תרגמתי את שירו 'עונה של תוגה מתחילה', ושלחתי אותו בדואר למנויי 'פיוט'. מאוחר יותר הוא פגש את נתן זך בבר חיפאי, והם נהגו לשתות ולהשתכר יחד. זך תרגם שישה-עשר שירים ופרסם אותם בחוברת 'הנה' שערך. לפני שנים אחדות כתבתי כאן על השיר 'שפות', בתרגומו של זך. כשפגשתי שוב את דוד קיבלתי ממנו שירים נוספים, שאת חלקם תרגמתי ופרסמתי גם בספר תרגומי השירה שלי, 'צליל חצוצרות המלאכים'. לא תרגמתי את השיר 'שפות', משום שתורגם על-ידי זך. רק עכשיו, כשמצאתי שוב את כתב היד של דוד, בדקתי את תרגומו של זך, ומצאתי שהוא שינה בו את הבית האחרון. תרגומו יפה, אבל בכל זאת בחרתי לתרגם את השיר שוב, לפי הטקסט המקורי. השפה היא אמצעי ליצירת תקשורת יומיומית בין בני-אדם, והשפה היא גם הכלי שבו מערבל המשורר את רגשותיהם של בני האדם, כדי להעמיק את התקשורת הזו. השפה, או השפות, בהן עשה דוד טוֹבי שימוש בחייו ובשיריו הרחיקה וניכרה אותו משאר בני האדם, והעמיקה את בדידותו. "הַשָּׂפָה שֶׁבָּהּ אֲנִי כּוֹתֵב אֵינָהּ שֶׁלִּי", פותח טוֹבי את הבית הראשון בשיר. מה שמאפיין את שירתו הוא השימוש הווירטואוזי בשפה האנגלית, שאינה שפתו. היא אינה שפת אמו ואינה שפת נעוריו ואינה השפה שבה למד ורכש ידע על העולם. את השפה האנגלית הוא רכש בהקשיבו לשפתם הגסה של המלחים באוניה, בשעה ששקד על קריאת הספרות והשירה הקלאסית. בילדותי הפלגתי עם אבי, שהיה מלח וקצין ולאחר מכן רב-חובל, באוניות הסוחר בהן עבד. אכלתי בחדר האוכל של הקצינים ואסור היה לי להתרועע עם המלחים, שבאותן שנים היו, לכאורה, אנשים גסים ואלימים, לעתים אסירים משוחררים. לעיתים הקשבתי להם בסתר, ושמעתי את סיפורי הזימה שלהם ואת שפתם הגסה, והייתי עד גם לאתיקה הפנימית שלהם ולרגישות האנושית שלהם. איש מהם לא קרא ולא כתב שירה. כשהגיע טובי בגיל צעיר לישראל הוא לא למד עברית, ולמרות שקלט אותה מן הסביבה מעולם לא כתב בה. הוא חי כאורח בשפה שאינה שפתו, וכתב כמתחזה בשפה אחרת, שגם היא אינה שפתו. גם זכרונות ילדותו הפכו לזרים ורחוקים: "וְשִׁירֵי-הָעֶרֶשׂ בְּלָדִינוֹ שֶׁעִרְסְלוּ אֶת יַלְדוּתִי נִרְאִים עַכְשָׁו כֹּה מוּזָרִים וּרְחוֹקִים, כִּמְעַט כְּמוֹ לְחָשִׁים מִיסְטִיִּים". מהי זהותו של אדם אם לא שפתו וסיפורי זכרונותיו? דוד טובי ניתק את עצמו מן השפות שבהן גדל, חי בשפה שאינה שפתו וכתב בשפה אחרת שגם היא אינה שפתו. הוא הרחיק מעצמו את זכרונות ילדותו. היכרתי את בדידותו, את האיש הגדול והחזק שהסביבה שלו, בביתו ובעבודתו, לא תמיד זיהתה את העדינות המורכבת שהניעה אותו. שמעתי אותו מדבר, ושמעתי גם את מה שלא אמר במילים. נדמה לי שהוא היה בודד גם בשפתו, וגם בינו לבין עצמו. אני תוהה אם הייתה לו זהות עצמית משל עצמו או שהסתפק בהזדהות עם קוואפיס, שגם הוא היה משורר יווני שגלה מארצו למצרים, שממנה בא דוד, וגם הוא חי לעיתים כזר לעצמו, לסביבתו ולמיניותו. ואולי הזדהה עם המשוררים הקלאסיים או עם הפילוסופים הקדומים? בבית השני כותב דוד על ה"שָּׂפוֹת שֶׁנִּלְמְדוּ בְּאֹפֶן אַקְרָאִי", כמו העברית והאנגלית ואולי גם הערבית, שהעשירו אותו וגם זו את זו. אבל הוא, שהעריץ את התרבות הקלאסית, ואת העושר של השפה האנגלית, הרגיש שלעולם לא יוכל להרגיש בהן כבן-בית, משום ש"שֶׁדֵּמוֹן מְרֻשָּׁע, כְּדֵי לְהַכְעִיס, פָּסַק שֶׁאֵינִי רָאוּי לָהֶן". הדמון המרושע הזה היה, כמובן, הוא עצמו. בבית האחרון מתאר דוד את הייאוש והכניעה בפני המציאות עצמה, שברגישותו העצומה ידע לזהות את הנימים העדינות ביותר שלה, אבל ללא שפה משלו לא יכול היה לעשות בה שימוש ראוי: "וּלְאַחַר שֶׁגִּשַּׁשְׁתִּי בָּאֲפֵלָה, פָּרַשְׁתִּי כְּדֵי לְהַגְדִּיר אֶת תָּוֵי-הַמִּתְאָר הַנִּפְלָאִים שֶׁאֲנִי רוֹאֶה, לְלֹא שָׂפָה כְּלָל". נתן זך, שפרסם לראשונה את השיר הזה בחוברת 'הנה', תרגם את הבית הזה כך: וְעַכְשָׁו שֶׁאֲנִי מְגַשֵּׁשׁ בָּאֲפֵלָה זְמַן כֹּה רַב אֲנִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי בְּעַנְוַת רוּחַ לִגְנֹב מִשָּׂפָה אֲשֶׁר אֵינָהּ שְׂפָתִי. אינני יודע מדוע בחר זך לתרגם כך את הבית הזה, שבו מצהיר טוֹבי שהוא מוותר על השפה, כדי "לְהַגְדִּיר אֶת תָּוֵי-הַמִּתְאָר הַנִּפְלָאִים" של המציאות "לְלֹא שָׂפָה כְּלָל". אינני מבין מדוע פירש זך את הבית הזה כאילו בחר דוד לגנוב משפה אשר אינה שפתו. תרגום זה אינו מתאים לנוסח שמסר לי דוד, ואולי קיים גם נוסח אחר. לכן בחרתי לתרגם את השיר מחדש. . David Tovy / Languages . The language in which I write is not my own. And the Ladino lullabies that cradle my infancy seem now so far and strange; almost like mystic incantations. As to those languages learned sporadically, I avow I was given ample proof of their munificence; until a malefic daemon, out of spite, judged me unworth of them. And having groped in the dark, I'm resigned to delineate the wonderful contours I see without any language. April 1992 ילדותי הייתה שונה מאוד מזו של דוד טובי. נולדתי בירושלים למשפחה ותיקה מאוד ושמעתי סביבי רק עברית, שהיא שפתי. אבל כמו דוד גדלתי כזר בארץ נוכריה. הייתי ילד מוכה שהיה שקוע בספרים ומנותק מן הסביבה, והשפה שבה דיברתי וכתבתי לא הייתה שפת המקום שבו גרתי. בכפר הבולגרי שבו אני גר, ואשר אינני דובר את שפתו, וממנו אני שולח מדי שבוע הרהור על שירה לאלפי מנויים, אני מרגיש פחות זר משהרגשתי בירושלים של ילדותי, או בישראל של היום.