לפני חודשיים וחצי מלאו 93 שנות חיים לשלומקה גלפרין מקיבוץ נוה איתן. הוא יציין אותן, כדרכו, בשקט המאפיין והמייחד אותו, בקול דממה דקה (עד כמה שלדממות דקות יש קול), בחדר הכושר שבעמק המעיינות, שאותו הוא פוקד מזה שמונה שנים. בשבוע שעבר היו אמורים הוא ויהודית ז"ל, אשתו, שנפטרה לפני שנתיים לחגוג את יום הולדתה ה-91. 66 שנים היו נשואים זה לזה. יש להם ארבעה ילדים ו-11 נכדות ונכדים. את בר המצווה שלו ציין שלומקה באופן המזקק את מהותו האנושית: מהפרוסה ליום, מנת מזונו במחנה ההשמדה אושוויץ, שבו שהה חצי שנה, חלק עם אסירים נוספים. שלומקה ידע והרגיש כי יש מי שזקוקים ללחם יותר ממנו. נתינת החסד, שאין מופלא ועליון ממנה, הייתה החלופה שבחר למלא מצוות. בקול שקט הוא סיפר, כי יום אחד חלמה אמו חלום ובו אמר לה הרב שמדי ליל שבת תלך לבית כנסת ותדליק שני נרות, אות וסימן לקידושה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חרב בית הכנסת ולא היה ניתן עוד לקיים את טקס הקידוש. אב המשפחה הציע, שבמקום הדלקת נרות תציין האם את השבת בנתינת נדבה. ההורים הופרדו מילדיהם, וכך מצא עצמו שלומקה, חצי ילד וחצי נער, באחד משלושה מחנות ההשמדה שבהם שהה במהלך המלחמה. הוריו נלקחו למחנה אחר, והוא מעולם ולעולם לא שמע מאז דבר על אודותיהם. כשהגיע לאושוויץ נשבע לעצמי כי בכל יום שישי, הוא ימשיך את מעשה הנתינה הנדיב של אמו - ובכך ימשיך את קיום מצוותה - וייתן חצי פרוסה למי שנראה לו זקוק לה כאוויר לנשימה. היום שבו חל יום הולדתו השלושה-עשר, יום הבר-מצווה שלו, היה יום שישי בשבוע. זה היה היום השישי האחרון שבו היה שלומקה יכול לתת את מתת וחצי ממטה לחמו, לזולת. בקיבוץ עבד במספוא, למד בקורס רכזי משק, היה מרכז משק וגזבר, ועד שמלאו לו 85, במשך 40 שנה, עבד באריזה במפעל פזגון. למחרת היום האחרון בעבודתו פקד בראשונה את חדר הכושר, שם הוא מתמיד, מיטיב ומפליא לבצע תרגילים מגוונים עד היום. את הסומק בלחיי, שעוררה ההיווכחות באופן שבו הוא מבצע תרגילים, החליף, כשנוכחתי בכך פעמים אחדות, הצבע הירוק: פניי הוריקו מקנאה. מרוב השתאות ופליאה חשתי כאילו זיקית זוחלת על לחיי ועוטה על עצמה את שני הצבעים, לחלופין, שנצבעו בי. מזל טוב, בריאות ואריכות ימים, שלומקה יקר. רציתי להגיד לו שהוא מעורר השראה והערצה ועוד מלים חמות ומחמיאות אשר אין ראוי להן ממנו, אבל התביישתי. אכתוב זאת כאן: שלומקה הוא לא (רק) מלח הארץ; הוא אחד מאבות המזון הערכיים שלה. "המצווה שעשיתי באושוויץ היא יותר חשובה מכל המצוות בעולם", הבוקר חשבתי עליו כשראיתי אותו. חשבתי על תקופת השבי הממושכת שלו במחנות הריכוז וההשמדה, על כוח האדם, על רוחו, על יכולת ההישרדות המופלאה, הלא תיאמן. הוא שיקם עצמו, מאמין בחיים ומתחזק אותם באמצעות חיזוק עצמו. הוא צנוע עד מאוד, לא חושב שהוא יוצא דופן, ודאי לא גיבור. טוב לו בביתו השקט בקיבוצו, בשגרת חייו. לא שאלתי אותו אבל אני מעז לשער, שאילו שאלתי אותו מה הדבר שהוא הכי רוצה, הוא היה מחייך, לוקח פסק זמן להרהור, עושה בפניו תנועת השתוממות ואומר - שהיום הזה יישנה גם מחר. אמן.