בתוך 16 החודשים המדממים האחרונים, בלטו כמה רגעים שהצלקת שהותירו בציבור הישראלי לא תירפא, כך נראה, לעולם. אחד מאלה היה הגעת ארונותיהם של החטופים עודד ליפשיץ, שירי ביבס ושני ילדיה הפעוטים אריאל וכפיר לישראל. עוצמת התמונות האלה, והכאב על הגדיעה הנוראה וחסרת התכלית של חיים שבקושי הספיקו להתחיל, כמו כופים על העיניים להיעצם מאליהן כדי לחסום את המראות. אלא שעכשיו, דווקא עכשיו, זה הזמן לפקוח אותן לרווחה ולראות. לראות את רבבות הגופות של העזתים שלא רק לקבורה לא זכו, אלא במקרים רבים אפילו לא לשם; לראות את השמות שמחולל הצבא בימים אלה ממש במחנות הפליטים בגדה, במבצעי ראווה חסרי תוחלת שהפכו את חיי התושבים לגיהינום עלי אדמות; לראות את מאבקם הנואש וארוך השנים של תושבי מסאפר יטא נגד גירושם מאדמתם במסגרת טיהור אתני; לראות את הזעזוע העמוק של האזרחים הפלשתינים מהקלות שבה כמעט כל הקשת הפוליטית היהודית בישראל אימצה את רעיון הטרנספר; לראות את החורבן שהמתין לתושבי צפון עזה עם שובם, ואת ההתעקשות שלהם להצמיח שוב חיים מתוך ההרס. בזמני משבר קיצוניים, הנטייה האנושית היא להתכנס בתוך האבל הפרטי או הקולקטיבי ולעצום עיניים מול כאבו של האחר. אין לנו את הפריבילגיה הזו. לא רק משום שאנחנו נושאים באחריות פוליטית ומוסרית על הקטסטרופה הפלשתינית, אלא גם משום שההתעלמות ארוכת השנים מהדיכוי הבלתי נסבל, היומיומי של הפלשתינים בכל שטחי השליטה הישראלים גוזרת גם עלינו מוות וחורבן. לאורך עשרות שנים, בכל סבב של הסלמה, הכמיהה הישראלית הייתה תמיד "לחזור לשגרה". טבח 7 באוקטובר וארונותיהם של ארבעת החטופים שהוחזרו לישראל הם עדות לכך שהשגרה הזו היא תעתוע מסוכן מאוד. ברגעים אלה ממש, מיליוני פלשתינים נתונים להתעמרות שאיש מאיתנו לא היה מוכן להשלים איתה. אם נותר בנו עוד שמץ של הגינות, רצון לחיים ושכל ישר, אנחנו חייבים לפקוח את עינינו לרווחה, לראות אותה, ולפעול בכל דרך לסיומה.

תרומות דחופות למאספר יאטה

לקראת חודש רמדאן שיחול בשבוע הבא, אנחנו, נשות מחסום ווטש, שוב פונות אליכם.ן כדי לסייע ברכישת סלי מזון לחברינו במאספר יאטא, דרום הר חברון. רמדאן הינו חודש שמצווה לצום בשעות היום, לתרום לנזקקים והנדיבות מקבלת חשיבות רבה. לא רחוק מהבית שלנו, תושבי דרום הר חברון הפלשתינים, שורדים תחת אלימות והתעללות מתמדת של המתנחלים והצבא (הריסת בתים, החרמת רכוש, הרס תשתיות, חסימת דרכים ליציאה ולכניסה לשטחי חקלאות ועוד). רבים מהם, גורשו תחת איומים מהבתים שלהם, והכפרים נהרסו עד היסוד! ועכשיו, בזמן המלחמה, בנוסף לכל, הם גם לא מורשים לעבוד בארץ ולהתפרנס ורבים הגיעו ממש למצב של רעב. אנחנו מנסות להקל עליהם עד כמה שניתן, בסלי מזון, ציוד חסר וכו'. אנו זקוקות לעזרתכם/ן בגיוס כספים, כך שנוכל לרכוש עבורם את החסר.