בני גנץ הצהיר שבכוונתו להמשיך ולעמוד בראש מפלגת המחנה הממלכתי ("אני הקמתי את המפלגה, אני מוביל אותה ואני אמשיך להוביל אותה"). אולם גנץ לא ראוי להמשיך ולהנהיג כי הוא נכשל בכל היבט בקדנציה הנוכחית. גנץ היה חלק מקבינט המלחמה בחודשי המלחמה הראשונים, והוא אחראי ישיר, לצד בנימין נתניהו ויואב גלנט, לכישלון האסטרטגי המהדהד שישראל נחלה ברצועה. הוא אישר את תוכנית המלחמה הכושלת של הרמטכ"ל, הוא התנגד לכך שצה"ל ישלוט בחלוקת הלחם והמים לעזתים (מה שאפשר לחמאס השתלט באין מפרע על הסיוע ההומניטרי במשך כל חודשי המלחמה) והוא תמך בכל התוכניות ההזויות של שר הביטחון להחלפת שלטון חמאס ב"גורמים מקומיים" (תוכניות שכולן נכשלו כישלון חרוץ). אפילו לאחר שפרש מהקואליציה, גנץ המשיך לגבות את שר הביטחון גלנט ואת הרמטכ"ל הרצי הלוי חרף כישלונותיהם. אחרי שעזב את הממשלה, גנץ חזר להיות מנהיג מרכזי של האופוזיציה לצד יאיר לפיד, ומאז הוא רק הולך מכישלון לכישלון. כמנהיג אופוזיציה מוביל הוא לא הצליח להביא להפלתה של ממשלת נתניהו שאחראית למגה-מחדל של 7 באוקטובר ולכישלון האסטרטגי המהדהד במלחמה. למעשה, במקום שהאופוזיציה בהנהגתו תפרק את הקואליציה, הקואליציה פירקה את האופוזיציה - וגנץ אחראי ישיר לכך. כשגדעון סער ביקש להצטרף לקבינט המלחמה, גנץ מנע זאת ואמר לו בלעג "אם זה לא שבור, אל תתקן", אך זמן לא רב לאחר מכן, הוא עצמו שבר את הכלים ועזב את קבינט המלחמה. גם לאחר מכן הוא המשיך להתייחס בביטול לסער, פוליטיקאי הרבה יותר מיומן ממנו, ולא נענה לניסיונותיו לארגן את סיעות האופוזיציה לפעילות אפקטיבית כנגד הקואליציה. ראוי שבני גנץ ייקח דוגמה ממרב מיכאלי שלקחה אחריות והודיעה על פרישה מהחיים הפוליטיים. מה שגנץ דורש, ובצדק, מנתניהו, הוא לא מחיל על עצמו, ולמרות כישלונותיו הוא מסרב לקחת כל אחריות. לא זאת בלבד, הוא גם מפר הבטחה מפורשת שנתן לאיזנקוט לקיים פריימריז במחנה הממלכתי. גנץ נכשל מבחינה ביטחונית, נכשל מבחינה פוליטית והגיע הזמן שיפנה את הזירה ויאפשר לאנשים אחרים להוביל את המחנה הממלכתי ואת האופוזיציה ולהציב אלטרנטיבה ראויה לנתניהו ולליכוד.