מאה הימים הראשונים מסמנים לפעמים את הדרך שבה נשיא חדש מתכוון לצעוד במשך כל כהונתו. מאה הימים הראשונים של הנשיא דונלד טראמפ היו סוערים וכמותם לא נראו מאז פרנקלין רוזוולט ב-1932. רוזוולט נקט אז אמצעים מרחיקי לכת, לא תמיד דמוקרטיים, כדי להתניע מחדש את הכלכלה האמריקנית המשותקת ולצמצם את ממדי האבטלה הגואים. הגדיל תקציבים ציבוריים, העלה מיסים לחברות הגדולות ולא בחל באמצעים כדי להשיג את מטרתו, כולל נסיון להצרת צעדיו של בית המשפט העליון (שלא צלח). כמו-כן הזרים סכומי עתק למפעלי תשתית שונים.
הצעדים שרוזוולט נקט הביאו, בדרך כלל, לתוצאות המקוות - המשק התאושש והאבטלה נבלמה כמעט לחלוטין. דונלד טראמפ נוקט גם הוא אמצעים מרחיקי לכת, לא תמיד דמוקרטיים, כדי ליעל ולשמר את רמתו הגבוהה של המשק האמריקני לשנים הבאות מול התחרות מסין וגם הוא לא בוחל תמיד באמצעים, כולל איום בהטלת מכסי מגן פרוהיביטיביים על היבוא. טראמפ נאלץ להיאבק באינפלציה פרי הבאושים של "הביידנומיקס", נוקט צמצום סלקטיבי של תקציבים ציבוריים, ומצמצם מיסים. לפי שעה אין ודאות שהצעדים ישיגו את מטרתם, אדרבה, יש סימנים מדאיגים, יחד עם גירוש המהגרים הבלתי חוקיים שממלאים תפקיד חשוב בכוח העבודה, שדווקא יגבירו את האינפלציה ויפחיתו את ההתלהבות להשקעות חדשות במשק.
רוזוולט בתחילת דרכו לא היה חייב להתפנות לנושאים בינלאומיים בוערים אך תוך זמן קצר הבין, בניגוד לרוב הציבור, שאמריקה לא תוכל לשכון לבדה לבטח זמן רב וכי מה שקורה באירופה ובמזרח הרחוק עלול בסופו של דבר להציף גם אותה, והחל להיערך לכך. טראמפ מודע אף הוא למצב הבינלאומי והשלכותיו על ארה"ב אך נראה שלמרות הסתירה ביניהם, הוא מופעל הן מדחפים בדלניים והן אימפריאליסטיים, כלומר שעל אמריקה אומנם להיות "גדולה" אך פחות נגועה באילוצים בינלאומיים וכדי לממש זאת עלייה להפגין מדי פעם צעדים שמשקפים את עוצמתה הייחודית, והתייחסותו למלחמת רוסיה-אוקראינה משקפת את זה בבירור.
משפט מפתח במדיניות החוץ של נשיא אחר, תיאודור רוזוולט, דודו של פרנקלין, היה כזכור "לדבר בנועם אך לאחוז ביד נבוט", ואילו טראמפ סבור כנראה שניתן לנהוג כך גם כלפי בעלות ברית ולא רק כלפי אויבים פוטנציאליים וזו דרכו כלפי מדינות אירופה, שלא לדבר על אוקראינה. סגנו וואנס הוסיף שמן למדורה כשטען שהאיום העיקרי על אירופה איננו מגורמי חוץ (רוסיה) אלא מזירתן הפנימית וביקורתו מהדהדת את האמצעים שממשל טראמפ נוקט נגד תרבות ה"ווק" ו"ביטול התרבות" השמאלנית ששלטה בארה"ב בשנים האחרונות, ושלדעתו התרחבה גם באירופה.
חלילה לנו להשוות את טראמפ לצ'מברליין אך כששומעים כמה מהתבטאויותיו שמשמעותן המעשית הפקרת אוקראינה, קשה שלא להיזכר בהפקרת צ'כוסלובקיה ב-1938, ולכך עלולות להיות השלכות גם על זירות אחרות וכפי שראש ממשלת גרמניה החדש פרידריך מרץ הדגיש, קיים חשש שאוקראינה היא רק התחנה הראשונה של רוסיה להקמתם מחדש של גבולות הגוש הסובייטי לשעבר. יכלה אומנם להיות גם תיאוריה אחרת, אופטימית יותר, שטראמפ פועל מול רוסיה כדי לנתק אותה מקשריה ההדוקים עם סין ואירן. אגב, גם רוזוולט בשעתו חינחן לסטאלין כדי לרכוש את אמונו, למורת רוחו הבולטת של צ'רצ'יל שהיה מפוכח יותר לגבי אופיו האמיתי של הרודן הרוסי. האם טראמפ ילמד לקח מרוזוולט או מצ'רצ'יל?
טבעי שבישראל ההתייחסות לנשיא טראמפ מושפעת בעיקר מעמדותיו לגבי המזרח התיכון והאיום האירני ובין אם היה זה תכנון מדיני נבון של בנימין נתניהו או שהקוביות הסתדרו נכון מעצמן, ברור שמדיניות טראמפ פותחת בפני ישראל הזדמנויות רבות חסרות תקדים אולי - בשלב הקרוב אפשרות להחזרת החטופים שנותרו בגיהינום העזתי ומימוש המטרה החיונית לביטול אחיזתו של החמאס ברצועה, אם אפשר ללא לחימה נוספת אך בכל מקרה בתמיכה מלאה של ארה"ב - וכל זה לקראת היעד האסטרטגי להסכם נורמליזציה היסטורי בין ישראל לסעודיה ויתכן עם העולם האיסלאמי בכלל.
היעד הזה כרוך גם באתגרים מדיניים לא פשוטים אך על סמך התוכניות של טראמפ וגישתו עוד בכהונתו הראשונה, קיים סיכוי שאכן יושג, מה שלא היה כך בממשלים אמריקניים קודמים, דמוקרטיים כרפובליקנים. גם אפשר להבין מכך שהחלפת ראשי השב"כ והמוסד בשר דרמר בראשות צוות המו"מ הייתה מחויבת המציאות מאחר שהמו"מ לרבות זה על השלבים הבאים ב"עסקה" והשלכותיו הגיאופוליטיים והאסטרטגיים הנרחבים יהיה מעתה עם האמריקנים ולא עם החמאס או קטר ומבחינה זאת נסיונו ונתונותיו של רון דרמר מתאימים יותר מקודמיו וגם נוכחותו של סטיב וויטקוף, שליחו המיוחד של טראמפ ליד שולחן הדיונים בריאד מאשרת זאת.