'אורות הבמה' היה סרטו של צ'רלי צ'פלין - הסרט הלפני אחרון שהפיק. בסרט זה כברוב סרטיו כתב, יצר, הלחין ושיחק. בסרט זה כבכל סרטיו ניסה לערטל את השלילי שבאדם ואת החיובי שבו. הוא מטיל אמת דוקרת אך אמת לאמיתה. צ'רלי צ'פלין מוקיע אותנו, כדי שנתקן את עצמנו ונראה את מהותנו כמות שאנחנו.
צ'פלין מגלם בסרט בדרן-קומיקאי, שבזקנתו איבד את הקשר עם הקהל. בסצינה הראשונה נראה האמן מתנדנד ב'הילוך שבור' (בגלל ייאושו נדחף לשכרות על-אף איסור הרופא) ובהמשך נכנס לבניין אפור ועלוב. ההילוך שלו מצחיק את הילדים המשחקים ליד הבניין.
הבדרן, קלוורו שמו, חש באפו ריח מוזר בחדר המדרגות האפל. הוא פורץ את דלת הדירה בקומה הראשונה. ריח הגז הנספג בנחיריו מבהיר לו, כי הצעירה שבחדר ניסתה לשים קץ לחייה. הוא נוטל אותה בזרועותיו לדירתו בת שני החדרים השׂכורה - ומשכיבה במיטה רכה.
המעניין בסצנה זו - שהגיבור לא מתנהג לפתע כאדם שהתפכח משיכרונו, כשכל חושיו פועלים בתבונה פתאומית. השיכרון טבוע בכל זיע מהעוויותיו (הוא לא סוגר את הגז, כי אינו מרוכז).
בסצנה זאת נגלה לפנינו נתח מאופיו של הסרט. כשקלוורו מתהלך כשיכור - הילדים הפעוטים צוחקים צחוק קולני. צ'רלי מביע בכך, כמה מצחיקים החיים המכוערים בתמימותם. צ'רלי כן ואמיתי כלפינו. הוא אינו נתפס לקלישאות בנאליות בהן ה'גיבור' הוא גיבור, גם כאשר האמת אינה 'מקבלת' זאת.
כשהחולה מבריאה היא מספרת לו על חייה בצעירותה. היא מספרת לו שהייתה רקדנית בתיאטרון אך חולי של זמן ממושך היווה מכשול בדרכה. משום כך ניסתה לאבּד את עצמה לדעת בייאושה. קלוורו מוכר את כינורו שסלל לו את הדרך לקריירה וקונה תפוחים לידידתו על-פי מצוות הרופא. כשקלוורו מטפס במדרגות הצרות, עת חשכה עוטפת אותו מסביב, הוא מתגלגל במדרגות והתפוחים מתפזרים לכל עבר.
כאלה הם החיים - בהם האדם עולה שלבים-שלבים ומגשש דרכו באפלה העבה. החיוך העולה על שפתותינו בסצנה זאת מורה ברורות, כי החיים יכולים להיות מגוחכים ורציניים כאחד.
וכאשר קלוורו מביא עם ערב לארוחה שני דגים מלוחים, הוא מבחין, כי עצב מכרסם את פניה של תרזה, זה שמה של העלמה. היא מספרת לו בבכי, כי אינה יכולה להניע את רגליה לפתע, כי רגליה השתתקו פתאום. הוא מבין כי השיתוק הוא תולדה של רצון תת-הכרתי שלה משום שלא הצליחה לאבד את עצמה לדעת.
האמן מעודד אותה לחיות במילים רוטטות: "את חיה ועלייך למצות את החיים!...החיים הם שאיפה ולא תכלית - האדם הוא חלק ממסע האנושות". את שני הדגים הוא מניח בצלוחית - ובמגבת שבידו הוא מנגב את כתמי השמן שדבקו באצבעותיו. לאחר שקינח את ידיו הוא מניח את המגבת המלוכלכת בצד ונוטל מגבת חדשה ונקייה מן הארון. במעשה 'דרך אגבי' זה מבליט האמן את הטוהר וההזדככות מהנאלח שבאדם. הנה לפנינו גדולת ההכרה האנושית.
במסעדה פוגש הוא בידיד גידם בשתי ידיו - אמן שהצליח, העומד לצאת לחו"ל. ידידו מבקש ממנו, שייטול מארנקו צרור שטרות להחיות עצמו. קלוורו אינו מסרב ביודעו את גודל האחריות הרובץ עליו עם מחלתה של תרזה - אולם הוא אינו מצטדק ומסביר מדוע ולמה. כדי לשמור על כבודו, ורק פה קפוץ יכול לעשות זאת, הוא מודה במילים רצוצות ומבטיח שיחזיר. הידידות היא ידידות של אֵמון מלא של איש ברעהו - וזו המציאות אליהָ כמַהּ צ'רלי צ'פלין בכל נימי נפשו. הוא חותם חוזה לסדרת הופעות ונוחל כישלון אכזרי. הוא אינו שולט ברוחו וגועה בבכי ילדותי רך. תרזה עומדת ומטיפה לו ומספרת, מה הִקנה לה. לפתע היא חשה, שהיא הולכת ורגליה אינן משותקות. בהתרגשות פתאום היא צועקת: 'קלוורו, אני הולכת!'.
לאחר מכן, אנו רואים את צ'רלי ותרזה על הכביש הארוך המתפתל, כשתי נקודות. ואנו חשים כי בזה הוא האדם לעומת חייו. תרזה קונה לה שם כרקדנית מהוללת וזוכה בתפקיד הרקדנית הראשית של התיאטרון הלאומי. קלוורו נוחל עוד כישלון בגלמו את הליצן ב'ארלקינו'.
הוא חש, כי הכל מרחמים עליו ואינו יכול לשאת זאת. הרקדנית מבקשת להינשא לו. היא טוענת, כי היא אוהבת אותו. אך קלוורו מרסן אותה בטענו, כי זו אינה אהבה. עד סוף הסרט איננו יודעים את טיבה של האהבה. קלוורו נמלט ומשאיר פתק בו הוא מודיע, כי עשה זאת כדי לעזור לה, לתרזה. יודע הוא, כי היא מדכּאה אהבתה למלחין צעיר האוהבהּ, והוא מנסה למנוע זאת.
וכך הופך קלוורו לבדרן רחוב הסובב במסעדות ומסבאות כדי ליהנות ולהשתכר למחייתו. בדרך אגב נודע לאמן כי תרזה חלתה לאחר בריחתו וחזרה ממסע הופעות ברחבי תבל, שזכה להצלחה. הוא מחבר מחזה קומי-מוסיקלי בו משַׂחק הוא כאדם שרגלו מתקצרת ומתארכת. הקהל אומנם צחק בהצגה, אך צ'רלי 'נקם את נקמתו' בקהל. הוא רצה להוכיח לקהל, שהקשר איתו הוא דרך הצחוק הגס, הפראי. הוא הוכיח, כי הקהל נהנה מן הקטעים שיש לבכות בהם. הצחוק הוא צחוק מבּעל מום. הוא חשף אמת מרה: קלוורו חשף את השלילי שבאדם, שבקהל, שבָּנו. העובדה שגם הקהל כיום צחק מסצנות אלו מוכיחה, כי לא השתנינו.
אז כשמוצא קלוורו את הקשר אל הקהל, הוא מת מאחורי הקלעים ואינו יכול לבצע את 'הדרן' לפי דרישתו. בהצגה זו הופיע הוא בשמו האמיתי (קלוורו) ולא בשמות בדויים כמו בהצגות הקודמות. זה היה סוד הצלחתו. כשחש שהוא מופיע בשמו האמיתי שיחק במלוא העוצמה והיכולת. לפני ההצגה שתה כוס יין משכר מאחר שזה הוא סוד ההצלחה לדעתו. הוא אומנם השיג את ההצלחה, אך המאמץ היה כבד מדי עבורו. בטרם מותו הוא ממלמל: "יש לי רעיונות, יש לי תוכניות רבות" - ובכך הוא מסיים את תפקידו על במת החיים ועל במת התיאטרון.