התראיינתי מוקדם יותר קצרות להילה קורח ויאיר שרקי הנהדרים בגל"צ על סרטון ה-AI של טראמפ, ואני רוצה להוסיף כמה דברים שלא ספקתי אולי להבהיר ביחס להתעקשות של שרקי, כבודו במקומו מונח, שזו "רוח התקופה", שזה "מה שהבוחרים האמריקנים רצו", שזה האיש וזו דרך "החשיבה היצירתית שלו."
מעבר לסרטון הנקודתי על מגרעותיו, תזמונו האיום והנורא והפנטזיונריות הנדלנ"ית הגלויה בו (איך הפך מצב שבו נשיא מכהן מקדם פרויקט בנייה שנושא את שמו לסביר?) - צריך להגיד: דמיונות על ריביירות ומגדלים מוזהבים, כיבוש אמריקני ארוך טווח של עזה, דולרים מהשמיים ומנהיגים ישראלים ואמריקנים (אך לא פלשתינים) משתזפים על חופיה - הם לא חזון, תוכנית או חשיבה יצירתית ומחוץ לקופסה; זה לא מה שהציבור האמריקני, שטראמפ הבטיח לו לסיים את המלחמות, בחר בו; זה לא דבר נורמלי ולא משהו שצריך לצפות לו בסה"כ, ועל אחת כמה וכמה לנרמל.
מנשיא ארה"ב, גם אם הוא דונלד טראמפ, מצופה לכל הפחות להציג תוכנית רצינית, להציע מנהיגות וחזון, לנהל מו"מ כן והגון או לכל הפחות לא לקדם פנטזיות מסוכנות שמנותקות לחלוטין מההוויה, מהתמשכות המלחמה והמשך המוות וההרס והאבל, מחוסר התקווה (כן, אפילו אם הוא אמריקני הוא מודע היטב להלווית משפחת ביבס או השבת החטופים החללים היום).
מעבר לזה, העובדה שראש ממשלת ישראל, שמופיע בסרטון, לא טרח להגיב כלל - רק מעצימה את תחושת היתמות האזרחית מהנהגה רצינית וראויה. העובדה שהתקשורת עסוקה ולו בחלקה (כבוד להילה קורח, אגב, שמסרבת למכבסת המילים ולעטיפות המלטפות כמו "גורם מדיני בכיר" וכולי) בהלבנת הדברים ועל הדרך מתעלמת מיוזמות רציניות יותר של מנהיגי אופוזיציה כמי שהציגו תוכניות מדיניות השבוע, היא בסה"כ הוספת חטא על פשע.
לציבור הבוחרים בישראל ובארה"ב גם יחד מגיעה אחריות, שקיפות ורצינות מצד נבחריהם, וההחלטה של הציבור פה (2022) ושם (2024) לבחור בפלוני לא מסירה, מבטלת או מאיינת אותה ולא מעניקה לממשלות שם או פה כרטיס פתוח כדי לקדם איזו יוזמה, איזה חזון ואיזה רעיון אבסורדי, מסוכן או מטומטם שהם רוצים - כל שכן לזכות לחסינות מפני ביקורת תקשורתית ואזרחית.