בין הדרישות החוזרות ונשנות להקים ועדת חקירה ממלכתית, לקחת אחריות ולהסיק מסקנות, צפה ועולה בתדירות גבוהה גם ההצעה לבנימין נתניהו לבוא לניר עוז, הקיבוץ שהפך לסמל האסון הלאומי של 7 באוקטובר. בעוד הדרישות הראשונות משויכות לרובד הממלכתי לאומי, ההצעה משויכת לרובד האישי.
נתניהו יודע היטב מדוע הוא לא מוכן להסכים להקמת ועדת החקירה וזה לא בגלל הנרטיב החדש של אי-אמון בנשיא בית המשפט העליון שעל-פי החוק מצוות את הרכב הוועדה. הסיבה האמיתית שהוא מכיר את הכתוב בדוח ועדת אסון השריפה בכרמל, אסון מירון ומכתב האזהרה של ועדת הצוללות בהם הוא כראש ממשלה נמצא אחראי גם כשלא משכו בדש מעילו כפי טענתו. גם לא נשכחה התובנה שהטיח בזמנו באהוד אולמרט על אחריותו בהיותו ראש ממשלה. לכן, למה לו ליזום בעצמו הקמתה של ועדה שלבטח תבקר אותו בחריפות על המחדלים שהובילו לאסון הלאומי?
אותם הדברים ניתן לומר לגבי הרובד האישי שהוא אומנם וולונטרי אבל איננו משולל היגיון כאשר מדובר במנהיג מדינה המתבקש מדי פעם להציג דוגמה אישית. אלא שבמקרה זה מותר לשאול מדוע בעצם ההצעה הזו מועלית בכלל; האם היא תשנה את השקפותיו של נתניהו מזה ושל חברי ניר עוז מזה? היא נשמעת גם כמנותקת מציאות כי בכל שנותיו כראש הממשלה, במהלכן יישובי עוטף עזה היו מטרה להפגזות, חבלות ופרובוקציות מעבר לגבול, נתניהו לא טרח להגיע לביקור הזדהות באחד מקיבוצי או מושבי העוטף.
במקרים הבודדים שהגיע לאזור זה היה לעיר שדרות אליה היה מזמן גם את ראשי הישובים הכפריים. לכן, הציפייה כי ישנה מאורחותיו דווקא בימים של שבר לאומי היא נאיבית ומנותקת מציאות. לא מיותר לציין בהקשר זה כי בכל חודשי המלחמה הארוכים הוא גם נמנע לבקר את יישובי הגליל החרבים או את תושביהם שהפכו לפליטים בארצם.
למושא הערצתו זה לא קרה. בחודשי הבליץ הגרמני ב-1940 במהלכם הופצצו ערי בריטניה שגרמו לנזקים כבדים בנפש ורכוש, נהג ווינסטון צ'רצ'יל לבד או בליווי אשתו לסייר ולפקוד את האתרים ההרוסים בהפגינו ללא חשש נוכחות מנהיגותית תוך הזדהות בשטח עם האוכלוסייה הנפגעת.
ואולם, המובן והמצופה ממנהיג פוליטי לא כל שכן מנהיג מדינה, מקוטלג אצל נתניהו כמעשה אותו צריך להעריך בהתאם לתועלותיו התדמיתיות ויחסי הציבור הנלווים. כך זה נראה כאשר הגיע לכפר עזה בסוף נובמבר 23' לא כראש ממשלה שבא עם מלווים לסקור את ההריסות ולקבל החלטות, אלא בעיקר כמלווה של אילון מאסק שהגיע להתרשם מהחורבן.
נתניהו הוא לא האיש שיעמוד כמו יואב גלנט חמור סבר ופיו חתום מול אישה ששכלה בני משפחתה בניר עוז והטיחה בו האשמות קשות על התנהלות המדינה ביום הארור. הוא גם לא ישב דומם כמו אריק שרון בבית משפחת משה זר בשומרון שאיבדו את בנם באינתיפאדה השנייה והטיחו בו את זעמם על המתרחש באזור. את המשפחות השכולות והחטופות נהג נתניהו לפגוש ליד השולחן בקריה כשבחלקם לצידו ישובה שרה אשתו.
קוד התנהגות זה הוא שמנחה אותו גם בנושא החזרת החטופים. במקום שזו תהיה מטרת העל הראשונה היא הפכה לשיקול תדמיתי המשולב בהבטחה המוקדמת לחסל את החמאס כאשר לכל ברור כי מבחינת ארגון הטרור כל חטוף הוא אוצר שלא יסולא בפז. לרגע נשכח האתוס הישראלי של אי-הפקרת שבויים בשטחי אויב ושל פדיון שבויים. נשכחה דרך פעילותן של ממשלות ישראל בכל פעם שישראלים נקלעו לצרה בחו"ל כפי שעשה נתניהו עצמו לפני כשלושה חודשים כאשר שקל לשלוח יחידת צה"ל בטרם אורגנה רכבת אווירית לחלץ אוהדי כדורגל של מכבי ת"א שהותקפו על-ידי מוסלמים ברחובות אמסטרדם.
צריך להציג את הדברים כהווייתם: אסור לראש ממשלה בישראל לשקול שיקולים פוליטיים פנימיים כאשר על הכף מונחים חטופים חיים או מתים כי החישוב של התועלות המיידיות לעולם לא יהיה שקול לאובדן ערכי יסוד שהנחו את מדינת ישראל מראשית ימיה. הדברים מקבלים משני חשיבות על-רקע הנסיבות הטרגיות ב-7 באוקטובר.