השבת הראשונה של חודש מרס 2025 הייתה גם ראש חודש אדר. השנה אין אדר ב' וגובר הסיכוי שלא תהיה פעימה של שחרור חטופים מעזה שלב ב'. מדוע? כי ראש הממשלה לא רוצה בה. הוא אומנם מצהיר, פה ושם, שיש להחזיר את כולם, אבל זו אמירה מן הפה ולחוץ, שאינה משרתת את מטרותיו. ובכן מהן מטרותיו של מר בנימין נתניהו, ראש הממשלה, שתפקידו לקבל החלטות, להוביל קדימה את העם שבחר בו (גם את אלו שלא), ולהתוות חזון משותף לכלל האזרחים? מטרותיו של מר נתניהו, ככל שניתן לזהות אותן מהתנהלותו, הן שלוש:
א. הראשונה היא להרוויח זמן. נתניהו אומן במריחת זמן וביכולת להחליט שלא להחליט. על פניו, הוא עושה הכל נכון - שולח משלחות לניהול משא-ומתן בקטר או מצרים, נותן מנדט מסוים לצוות שנושא ונותן, מינה ("אני הנחיתי" היא אמירה קלאסית שלו) את צה"ל להיערך. אבל נתניהו לא מחליט. הוא קונה זמן - מדיני, פוליטי או צבאי. למה? כי אולי יקרה משהו שיערער את יכולתו להשיג את שתי המטרות האחרות שלו. מי שמתקשה לקרוא את השורות שלעיל (כי אולי הוא או היא תומכים פוליטית בנתניהו) הנה דוגמה מהשבוע האחרון: הנשיא טראמפ הודיע כי שלב א' של עסקת החטופים הסתיים ועכשיו נתניהו צריך להחליט מה הוא רוצה. אדוני ראש הממשלה, קדימה, הפטרון שלך מנחה אותך להחליט, אז תחליט. לחטופים אין זמן.
ב. המטרה השנייה היא הישרדות פוליטית. למה לערער יציבות פוליטית בשביל עסקה בשלב ב', שאחריה מי ישורנו? ההיגיון המבצעי (שלי) אומר כך: החזרת החטופים מעזה מרוקנת אותה מנוכחות של יהודים - חיים או חללים. במצב כזה, גם אם יש הסכם על הפסקת לחימה לאורך טווח, בהינתן איום, ישראל פועלת צבאית. גיבוי בינלאומי לחידוש פעילות כזו יהיה מטראמפ. והוא הרי זה שחשוב. לא אירופה או האו"ם או רוסיה. מצד שני, החזרת החטופים ויציאת צה"ל מעזה משאירה את חמאס בשלטון. ואת זה נתניהו לא רוצה. מה הוא רוצה? ספק אם הוא יודע. ואם הוא יודע, הוא לא אומר לציבור הישראלי, זה ששולח את מיטב בניו ובנותיו להילחם בעזה, על מה הם נלחמים.
ג. המטרה השלישית היא הסדר מדיני אזורי תוך תשלום ישראלי מינימלי ככל האפשר בנושא הפלשתיני. על מדינה פלשתינית עצמאית אין בכלל מה לדבר, אבל בדרך ישראל תידרש למחוות משמעותיות עבור הפלשתינים שספק רב אם נתניהו מוכן לתת. הוא לא בנוי לזה אידיאולוגית (ככל שנותרה בו אידיאולוגיה כלשהי) ופוליטית (הממשלה תתפרק). המסקנה ברורה: נתניהו לכוד במבוך ואין לו אומץ לצאת ממנו. הפרסומים של סוף השבוע האחרון רומזים לכך ש"ישראל רוצה ללכת יד ביד עם ארה"ב". אם זה כך, אזי ההחלטה שוב לא בידי מי שאמור להנהיג את ישראל. הוא נתלה בפטרון הג'ינג'י שיישב בחדר הסגלגל עד 2028 ומייחל שאולי, אולי, טראמפ יוציא את הערמונים מהאש. הניסיון של 2020 (עסקת המאה) כבר התברר כפיאסקו. אם אתם קוראים ערבית, ובעיקר קוראים תרבות פוליטית סעודית, אתם כבר יודעים שהסעודים לא יורידו את הירח עבור נתניהו ללא תמורה מדינית משמעותית בנושא הפלשתיני.
ועוד מילה אחת לסיום, שגם היא חייבת להיאמר: בסוף השבוע פורסמו תוצאות של סקר שנערך בקרב 260,000 פלשתינים ברצועת עזה. הערת אזהרה: סקרים בעולם הערבי אינם חלק מתרבות פוליטית מקובלת ועלולים תמיד להיות מוטים. הסקר הנוכחי נערך בשטח שבו חמאס שולטת ולכן יש לקחת אותו עם קורטוב של זהירות. ועדיין, כמעט 95 אחוזים מהנשאלים מסרבים להגירה מרצועת עזה, אפילו זמנית. רק שלושה אחוזים מוכנים לשקול הגירה זמנית וגם הם הכריזו כי יחזרו לחיות בעזה. גם אם המספרים נמוכים יותר, ראוי לקחת בחשבון שרצועת עזה לא תתרוקן מאנשים באופן עצמאי. טרנספר בכפייה אפשרי, אבל יש לו מחיר כבד לכל מי שיצטרך לבצע אותו.
שורה תחתונה: עכשיו הזמן להכריע. מה ישראל רוצה וביתר דיוק מה רוצה ראש הממשלה. בסוף יש אדם אחד שהאחריות היא על כתפיו. אני יכול לחשוב על מספר סיבות למה נתניהו חפץ להיבחר לתפקיד שוב ושוב (שש פעמים עד כה). באותה נשימה אני יכול גם לחשוב מה נדרש על-מנת למלא את התפקיד. לקנות זמן ולא להחליט אינן תכונות מומלצות.