אתה שומע ולא מאמין: בנימין נתניהו הכריז שאל לאיש לגעת בתושבי ג'ראמנה, עיר דרוזית ליד דמשק, ושצה"ל מתכונן מאתמול להגן על העיר. מדובר במחווה האנושית הגדולה ביותר שנתניהו עשה בחודשים האחרונים. הגנה מוחלטת על תושבי עיר, שלדברי תושביה הם מעולם לא פנו לאיש בשום מקום בעולם, או במדינת ישראל, וביקשו חסות על עירם.
הדבר הראשון שעלה בראשי הוא שייתכן מאוד שאלי כהן קבור בה. אחרת מה יש לישראל לחפש חמישה ק"מ מדמשק? אולם התשובה פשוטה יותר - שליטה מוחלטת על השיח היומי בישראל. מה יותר פשוט מההכרזה הזו, שתגרום לרבים וגם לי, להקדיש לה כמה דקות מזמני.
כל עוד ניתן להכניס אצבע בעין של אזרחי המדינה, שמרביתם רוצים בשחרור החטופים במהירות האפשרית, בזמן שניר ברקת, שר לענייני כלום, טוען שהוא עוסק בעניינים יותר חשובים מזה, למה ניתן לצפות?
לפתע נתניהו, שאחראי אישית לחוק הלאום, החליט ש'השבט הדרוזי ג'ראמנה' ה'אגדי', שווה פי כמה מהחטופים, שהוא אישית, כן אישית, אחראי על חטיפתם, ושהגיע הזמן שייתן את הדין על כך, שנותרו בעזה.
אני בטוח שנתניהו מתבונן עשרות פעמים ביום במראה, מחייך את חיוכו הזדוני לבבואתו, ואומר בקול רם: מתי המטומטמים האלו יפסיקו להטריד את ה'שליט העליון'? למה הם מתעסקים רק בי? פעם שרה ויאיר חלקו איתי את ההטרדות הללו, ועכשיו אני צריך להמציא את עצמי כל יום מחדש.
מזל שיש יישוב דרוזי ליד דמשק. מה הייתי עושה בלעדיו וללא נאמני המטומטמים, כמו ברקת וכ"ץ. אלוהים, כמה שהם מטומטמים, וטוב שכך. כל זה שריר וקיים עד שוך סערת ג'ראמנה, והתעוררות סערת... וכי מה נותר בחיים אם לא לעשות הכל כדי שהמשפט יימשך לנצח?