בשבת, בעיצומו של יום ההולדת לנכדתנו, התחילה שיחה קטנה על גבורתו העילאית ועל החוסן הלא ייאמן של אלי שרעבי. היינו כבר כמעט בקינוח. ד., הסבתא רבא שלה, אישה מופלאה בת +90. הנהנה בראשה וחזרה שוב ושוב על מילה אחת בלבד - נורא. נורא. נורא. ואז, על סף דמעה, נצצו עיניה באור לח והיא אמרה: "זאת שואה. לא לא צריכים להגיד שאין מקום להשוואה".
היא צדקה. האישה המופלאה הזאת, עדיין מלאת מרץ, חיונית, מארחת למופת ואורחת שממלאה את הבית בחום ובחמלה אנושיים. היא ניצולת שואה. היא שרדה מחנה השמדה, אך כפסע, מתנודדת על חוט רפוי מעל תהום רבה, היה בינה לבין מותה. היא יודעת, מי כמוה יודעת, את הפירוש המלא של המילה שואה. יש לה זכות מלאה, אולי אף חובה, להקביל את הטבח שהתחולל בשבעה לאוקטובר 2023 לשואה.
וכשהיא אמרה זאת, כמעט נתקע לי תות בגרון, ידעתי עד כמה מילים לא אומרות מאום, ודאי שלוש מילים - "לעולם לא עוד" - שבועה שהופרה, אולי לעד, בשעה 6.29 בבוקר הארור ההוא, שבו ניתנו האות והסימן לתחילת הפשע נגד האנושות.
זה היה יום הולדת שמח. כלת השמחה פתחה בזו אחר זו את מתנות יום ההולדת, נהנית לקרוע, חסרת סבלנות, את עטיפות הנייר הצבעוני שלהן, משתאה, מוקסמת ונרגשת מההפתעה שהתגלתה לה, כשהסירה את הנייר.
והיו שיחות קטנות, כדרך שמשפחה מורחבת משוחחת על קרובים ועל רחוקים, על הא ועל דת, חול וקודש מעורבים זה בזה, על טרדות החיים הקטנות, המעצבנות, אשר בכל משפט שני מישהו כמו ביקש לקרוא אותנו, את כולנו, לסדר העדיפות הנכון, המתבקש וההכרחי, של החיים. פרופורציות. נבוך וכמעט נכלם בבושה ובחרפה העזתי לקחת עוד תות מהקערה האדומה.
ד., סבתא-רבתא התמוגגה מול שמחת החיים העולצת, השופעת של נכדתה בת החמש, וכשהיא כיבתה את הנרות, בבת אחת ושתיים, בזרם של נשיפות, רק באמצעות האוויר שבריאותיה, מחאו כולם כפיים ואיחלו "עד 120" ובאותו רגע, בעודי יושב מול ד., לא ידעתי אם הוא עומדת להזיל דמעה מאימה או מהתרגשות, מהחיים או מהמוות.