אינני משפטן וגם אין לי את היומרה להביע דעתי על פסיקות משפטיות. לרוב יש לי אמון במערכת המשפט, הגם שלא פעם שגגות יוצאות מלפניה, פסיקות שמבוססות על שיקול דעת ולא ממש על ראיות. יש לי למשל ספקות גדולים לגבי הפסיקה במשפטו של הנשיא השמיני משה קצב. ומדוע? משום ששופטיו החליטו ללכת עם התובעת ולא עם הנתבע. עדות שלה מול עדות שלו - והנשיא לשעבר שילם את המחיר הכבד. עד היום הוא זועק לחפותו. אינני משפטן אבל עבדתי לצידו של ראש ממשלה, כרל"ש וכיועץ. תמיד ידעתי שאני יכול לייעץ ליצחק שמיר, לנסות לשכנע אותו, להסביר ולחוות דעתי. הוא לחלוטין לא היה מחויב לקבל אותה. לעיתים קיבל, לעיתים לא. שמע, הקשיב, חשב והחליט. כך נהג עם שאר היועצים בלשכתו. כך נהג גם עם היועץ המשפטי דאז לממשלה. מעולם לא היו חילוקי דעות בין ראש הממשלה שמיר לבין היועץ יוסף חריש. מעולם היועץ המשפטי דאז לא פעל במקביל עם התקשורת. שום עצה או פסיקה שלו לא הובאה תחילה לתקשורת ועוד לפני שנלחשה על אוזנו של שמיר או דלפה. יועץ כשמו כן הוא, נותן עצה בתחום שעליו הוא מופקד. במקרים רבים ראש הממשלה פונה ביוזמתו ליועץ, שינחה אותו אם החלטה שהוא מבקש לקבל עומדת במסגרת החוק, או איך לקבל החלטה מבלי שיהיה בה פגיעה בשלטון החוק. במקרה של שמיר-חריש ההתייעצות ביניהם תמיד התקיימה ברוח טובה. היועץ היה מבין את שיקוליו של ראש הממשלה, את רצונו לקדם נושא כזה או אחר, להתגבר על בעיה כזו או אחרת - והכל במסגרת החוק. וכמובן - היועץ היה איש אמונו של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה. אני מניח כי כך היה הדבר בממשלות אחרות, ביחסי העבודה התקינים בין ראשי הממשלה ליועציהם המשפטיים. לא כך הוא הדבר היום. יש לנו יועצת משפטית שעד שלא נתמנתה על-ידי שר אחד - ועוד בממשלה שקדמה לממשלה הנוכחית - בקושי ידע הציבור את שמה. גלי בהרב-מיארה מפרה ביד גסה את מערכת היחסים שבינה, כיועצת משפטית לממשלה, לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו. כיחסים העכורים הללו - מעולם לא נראו במקומותינו. היא לקחה לעצמה תפקיד - לשים מקלות בגלגלי הממשלה כמעט בכל נושא בולט שעולה על הפרק. במקום לקיים שיטת עבודה דיסקרטית, חיובית, מועילה, בינה לבין האיש שלו היא צריכה לייעץ, מרשה לעצמה הגברת לקחת את התפקיד של המחליט האולטימטיבי. לא רק שאינה מסייעת לממשלה לנוע קדימה, לבצע, למלא את רצונה - כמובן במסגרת החוק - כגוף שהציבור בחר בו, היא, הלא-נבחרת שמה לה למטרה לתקוע את הממשלה כמעט בכל נושא ולהיות הפוסק העליון. יועצת היא רק בתואר. יועצת של ממש, כמצופה ממנה - לא ולא. קומיסרית שהחליטה לנצל את הכוח שנתן בידה מי שמינה אותה, על-מנת לשבש את עבודת הממשלה. הציבור מתפלא על שר המשפטים ועל ראש הממשלה שאינם נפטרים מזו שאינה ממלאת את תפקיד הייעוץ לשביעות רצונם. למה הם מחכים? עד מתי תוביל זו את הממשלה באף? בינתיים פוסלת מיארה-בהרב גם את מתווה הפשרה של השרים לוין וסער באשר לרפורמה המשפטית. עד כדי כך היא מקצינה ברוב יוהרה. פסילה טוטלית וכותרות בעיתונות במקום שיג-ושיח של נועם ושיתוף פעולה מועיל איתם, על-מנת לבחון ביחד כיצד מקדמים פשרה שהציבור כולו משתוקק לה. הביקורת עליה, אפילו הזעם, אינם נובעים ממקור פוליטי ימני, כי אם מתחושה שהיא שכחה את מהות תפקידה - לייעץ, כפשוטו. עצתה אסור שתהיה מחייבת. בוודאי כשהיא נובעת ממקור פוליטי. התחושה הברורה היא שעויינותה לממשלה - שלה היא אמורה לייעץ ולא על ידה היא נבחרה - מניעה אותה בפסיקותיה, לא בעצותיה. והיא אכן זוכה לתשואות במחנה האופוזיציה ומצד גורמים העויינים את הממשלה. כך למשל אחד, אבינדב בגין, הוציא הודעה חריפה בגנות השר סער, מוזמי מיתווה הפשרה. האיש, שכל מה שיש לו נובע מהעובדה הביולוגית שהוא "נכדו של...", משתלח בגדעון סער: "קשה לחשוב על סיבה טובה שאדם יעשה מעשה שפל ונבזי כל כך, המשסה ביועצת המשפטית לממשלה, מדיח דעת ויחבור ליריב לוין המנסה להכניס לבית המשפט העליון שופטים עם השקפה כהניסטית, שיאפשרו הפרדה גזעית פר-אקסלנס... חרפה עליך ועל הממשלה המופקרת הזאת". צריך להזכיר לנכד הנ"ל, כי גם סבו, גם שמיר, שניהם אכן היו בעד "עליונות המשפט", אבל למזלם, בזמן כהונתם טרם נפלה על כולנו המהפכה המשפטית של אהרן ברק, אותו אקטיביזם שיפוטי שחירב את היחסים בין הרשות השופטת לבין רשויות החקיקה והביצוע. בזמנם הייעוץ המשפטי לממשלה פעל כהלכה, בלי כפייה, כי אם בהבנה. ראש הממשלה קיבל את דעת היועץ המשפטי, ואילו היועץ המשפטי ידע לעבוד מול הבוס של ולכוון אותו איך להעביר החלטה בלי לפגוע בשלטון החוק. אותו אבינדב גס הרוח - שזו לא הפעם הראשונה שהוא משתלח בממשלה הנוכחית, והולך בדרך הפוכה מזו של קודמיו במשפחה - אינו בוחל במילים חריפות שלא לומר הזויות. סבו היה בוש בו.