היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על כלבה קטנה ששמה מלחמה ורציתי לומר שהשארתי אותה בבית, שהיא נרדמה או שהיא מתה, עד שנזכרתי שהיא בעצם עוף החול שחי ומתעורר שוב ושוב, כשאנחנו שוכחים את קיומם של אחרים. את ההרהור והשיר וצילומים של נופים רגשיים מן הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. מעולם לא פגשתי את המשורר והסופר והמתרגם אלמוג בהר, ולצערי לא הכרתי גם את ספריו. הוא ד"ר לספרות באוניברסיטת תל אביב, ועד כה פרסם שלושה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה וערך ספרים רבים וכתבי-עת. הוא זכה בפרס ברנשטיין לשירה, וכן בפרס ראש-הממשלה ובפרס דוליצקי לשירה עברית באוניברסיטה העברית. סיפור שלו זכה במקום הראשון בתחרות 'הסיפור הקצר' של 'הארץ' בשנת 2005. את השיר 'מלחמה' גיליתי במקרה, כשקראתי בכתב-העת 'הליקון', בעריכתה של ד"ר נוית בראל, שכותרתו 'מה שעושה אותנו עצובים, נשאר איתנו' (גיליון 144, סתיו 2024). השיר 'מלחמה' אינו עוסק במלחמה, ודווקא משום כך הוא רלוונטי כל-כך לכל מלחמה אפשרית. בתחקיר הקצר שעשיתי גיליתי מאמר שפרסם אלמוג בהר ב'העוקץ' בשנת 2012, שכותרתו 'עזה כלל אינה קיימת', ובה הוא חוזה את מה שאירע באוקטובר 2023 ועדיין לא הסתיים. זו הפסקה האחרונה במאמר: "בשישים השנים האחרונות הזמן לא עמד מלכת, ואוכלוסיית עזה הלכה וגדלה, הרבה מעבר ליכולת הקיבולת של שטחה, עם או בלי קשר לנוכחות ההתנחלויות ובסיסי הצבא בתוכה, או היעדרם. העובדה הפשוטה היא כי רצועת עזה אינה יכולה להתקיים במצור, מבחינה כלכלית, חברתית ואנושית, והיא זקוקה לקשר עם סביבתה: הגדה המערבית, ישראל וסיני. משמעות הדבר היא שכל ניסיון לבודד את עזה עתיד להתפוצץ בפרצוף המבודדים, ומי שחושב שיצליח 'לחנך' את עזה בהפצצות מאסיביות והרג רבים מתושביה כי עליה לשבת לבדה ולשתוק, גם אם יצליח לשבוע או חודש, יזכה אחר-כך למנה אחת אפיים." זו אינה עמדה פוליטית אלא תיאור העובדות. לכל חובבי הנקמה ול'מתפכחים' מזכיר בהר עובדה נוספת: "רצועת עזה נולדה ב-48', כשמדינת ישראל 'גילחה' את רוב הפלשתינים במישור החוף מיפו דרומה אל תוך שטח מצומצם וצר סביב העיר עזה, ולאחר מספר שנים הוסיפה וגירשה לשם בדואים מצפון הנגב." השיר 'מלחמה' הוא שיר פוליטי נפלא, למרות שלא מוזכרת בו שום מלחמה. זהו שיר על האופן שבו המוח האנושי מפרש את המציאות ומעניק לה משמעות באמצעות השפה, שמרחיקה מאיתנו את המציאות עוד ועוד. השיר נפתח במשפט שיכול היה, בזמנים אחרים, לעורר בנו חיוך: "הִיא קָרְאָה לַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ מִלְחָמָה". ובאמת למה לא? אנשים מכנים את כלביהם בשמות שונים ומשונים, כפי שאחרים יוצרים 'כינויי חתולים' (יפה תיאר זאת ת.ס. אליוט בשירו). בסיפוריו של עגנון אפשר למצוא כלבים בשם 'מעוות' או 'בלק', ואם תתבוננו סביבכם תגלו גם כלבים בשם 'שטרודל' או 'אסון'. גיבורת שירו של אלמוג בהר בחרה לכלבה שלה את השם "מִלְחָמָה". בישראל שם כזה מעורר באופן טבעי חרדה והבחירה בו אינה מובנת מאליה. עם זאת, הבחירה בשם "מִלְחָמָה" יכולה להיות אמצעי תרפויטי שמאפשר לעדן את חרדת המלחמה ולהפוך אותה למושג פחות מאיים: "וְכָךְ יָכְלָה בְּכָל מִשְׁפָּט לוֹמַר: נָסַעְתִּי לַהוֹרִים וְהִשְׁאַרְתִּי אֶת מִלְחָמָה בַּבַּיִת". יש משהו מרגיע באפשרות להשאיר את המלחמה ולנסוע (אני עשיתי זאת, למשל, כשבחרתי לגור בכפר הבולגרי). המשורר מתקדם לאט-לאט בתהליך ההסתגלות למילה "מִלְחָמָה". אם השלב הראשון הוא האפשרות להשאיר אותה בבית, בשלב מתקדם יותר אנחנו יכולים להסתגל לעובדה שהמלחמה היא חלק מחיינו, והיא איתנו בכל מקום אליו אנחנו הולכים, ואפילו אפילו לשמוח יחד איתה. אפשר גם לומר: "מִלְחָמָה בָּאָה אִתִּי לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת". בשלב מתקדם מאפשר לנו המשורר להבין שהמלחמה אינה משהו זר שנכפה עלינו אלא חלק מאיתנו, שעלינו להתיידד איתו, באותו האופן שחולה סרטן לומד להתיידד עם המחלה שלו במקום להסתיר אותה. כך אפשר לומר: "אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת מִלְחָמָה". בשלב המתקדם ביותר מציע אלמוג בהר לראות ב"מִלְחָמָה" מעין תינוקת שנולדה לנו, ואנחנו מגדלים אותה ושמחים ללחוש: "מִלְחָמָה נִרְדְמָה". קשה לתאר אינטימיות גדולה יותר בינינו לבין המלחמה, ואת תחושת הרווחה כשהיא סוף-סוף "נִרְדְמָה". השיר הזה, שהוא למעשה קטע פרוזה מנוקד, הוא תרגיל מבריק ביצירת טרנספורמציה רגשית, שיש לה השלכות פוליטיות כבדות משקל. אם נדמה היה לנו שאלמוג בהר מסייע לנו להתמודד עם המושג המתאר את החרדה הקיומית הבסיסית שלנו, חרדת-המוות, ההופכת לתופעה טראומטית במקום שבו המלחמה היא דרך חיים, הוא מנפץ את האשליה באכזריות. נראה שהמאמץ לביית את מושג ה"מִלְחָמָה" נכשל במפגש עם המלחמה האמיתית, החוזרת ופורצת שוב ושוב. "לְבַסּוֹף הִתְקַשְּׁרָה אֵלַי וְאָמְרָה: מִלְחָמָה מֵתָה". אפשר להתעלם מן המלחמה, או להתרגל למילה "מִלְחָמָה", אבל לא ניתן לנצח את המוות או להתעלם ממנו כשהכלבה, הנושאת בהכנעה את השם "מִלְחָמָה", מתה, כפי שכלבים מתים. גם המשורר אינו יכול להתעלם מן המוות: "בָּכִיתִי אִתָּהּ". איך מסתגלים למותה של כלבה? מאמצים כלב חדש. הכלבה מתה, אבל ה"מִלְחָמָה" לא מתה איתה, והניסיון להתרגל אליה נכשל: "הִיא אָמְרָה שֶׁהַפַּעַם תִקַּח כֶּלֶב וְתִקְרָא לוֹ אֱלֹהִים". האם השם " אֱלֹהִים" ימנע את מותו של הכלב החדש, או אולי המשורר בוחן אותנו ואת השימוש שלנו במושג "אֱלֹהִים"? נדמה שהשפה, והניסיון לשלוט במילים ובמושגים שלה, אינה מאפשר תקשורת מדויקת, וקשה להפוך אותה לשפה משותפת, שהיא הבסיס לכל קשר אנושי. בתגובה להפתעה שבבחירת השם החדש אומר המשורר: "אֱלֹהִים!" הוא אינו חוזר על השם שבו בחרה חברתו לכלב החדש, והוא משתמש במושג "אֱלֹהִים" כמילת הפתעה, כפי שמקובל בשפה האנגלית: "!Oh God". אבל הניסיון לרכך את משמעותם של מילים ומושגים נכשל, וכעת אין שפה משותפת בין המשורר לחברתו: "מִלְחָמָה, הִיא אָמְרָה", וכעת נסגר המעגל ונסגר השיר באופן סימטרי, בחזרה אל המלה המטרידה "מִלְחָמָה", שאפילו אלוהים אינו יכול לרכך אותה. אני שמח שהצלחתי להתרחק מן המלחמה המתרחשת ללא הפסקה בישראל, ומן האלוהים שמושך בחוטי הפוליטיקה בישראל. אבל כהלום-קרב לקחתי איתי את המלחמה גם לנופים הירוקים של בולגריה.