בשלב ראשון אני מתמקד אך ורק בפסוק הפותח את פרשת השבוע - "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיִּקְּחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת לְמָאוֹר לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד" (שמות, כ"ד 20). למרבה הכאב' נר התמיד של פרשת "תצוה" לא יבער בביתו של ירדן ביבס מקיבוץ ניר עוז, שרעיתו האהובה וחיוכם של שני ילדיו הקטנים נטמנו באדמתה הדמועה של ניר עוז. נרות התמיד לא יבערו במאות בתים דמועים, שחיי הגרים בהם נטבחו בשבת אפלה בחודש תשרי תשפ"ד. השבוע במקום אור נר התמיד של פרשת "תְּצַוֶּה" תבער שריפת חיים ירויים מיום נורא בחודש תשרי תשפ"ד בבתים רבים בישראל. למרבה הכאב, נר הערבות ההדדית המזדקר מלב הפרשה יהיה כבוי במנהרות בעזה בליבם של חטופים, שנמנעת מהם האפשרות לראות אור יום יותר מחמש מאות יממות, שהפכו לחמש מאות לילות. פרשת "תְּצַוֶּה" הפותחת בצווי "לְהַעֲלוֹת אֶת נֵר הַתָּמִיד" תהיה רחוקה מהוויית חיי אזרחים ישראלים, שמר המוות דולק אחריהם ומאיים להדביקם במנהרות האופל בעזה כבר יותר מחמש מאות ימים. רחוקה מהם תהיה ההוראה להעלות נר תמיד עם ההוראה לקחת "שֶׁמֶן זָךְ כָּתִית לְמָאוֹר". זאת כדי להעלות את נר התמיד, שמקומו בעבר היה "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת" ומדובר ב"חֻקַַַּת עוֹלָם", שנר התמיד דולק בחיינו ומחבק את חיינו בכל הטוב והמאיר. נר התמיד החל מסעו בדולקו במשכן הצנוע, עשה דרכו למקדש המהודר ועד היום הוא מוצב לאחר כבוד מעל ארון הקודש בכל בית מקדש כמעט, בכל בית כנסת יהודי בישראל ובקהילות ישראל ברחבי תבל בביתו ובלבו של כל יהודי. כשנפתח את ספר תהילים בפרק קי"ט, פס' ק"ה ונקרא את הביטוי: "נֵר-לְרַגְלַי דְּבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי", נחוש את העוצמות שחובק אור נר התמיד. זה האור המוסרי, זה האור של עולם הערכים האנושיים, זה אור הצדק החברתי, זה האור לנתיבי החיים של עם ישראל כעם וכחברה. בספר משלי בפרק כ' פס' כ"ו בקוראי: "נֵר ה' נִשְׁמַת הָאָדָם, חֹפֶשׁ כָּל-חַדְרֵי-בֶּטֶן", אני חש את עוצמת אור הנר, החובק בחובו את אורם של דפוסי השוויון החברתי, שמייחלים לעטוף באהבה רבה את כל ברואי בצלם. שוויון חברתי ומוּצָקוּת של צדק סוציאלי הפרוסים על מרחבי חופש וחירות ללא ניצול אדם בידי אדם, כי כל ברואי בצלם באו לאוויר העולם כשווים, מכאן שכל רקמות חייהם חייבות להיות שזורות בעולם של שוויון חברתי. כולם שווים בפני בוראם. בקוראי בספר משלי בפרק ו' פס' כ"ג: "...כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", אני חש שזו מצווה לשמור בלבבות את אור הנר, לשמור בלבבות את האור המוסרי והמחויבויות לחברה, בה ההון האנושי-הרוחני הזך והנקי הוא הגורם המנווט את חיי החברה, ולא גשמיות מכוערת. אני אימצתי לי את נר התמיד הדולק בלבבות - נר המדליק יומם וליל בלבנו את עשרת הדברים אשר כתב משה "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה." אני מאמץ את האור המזדקר בכל הדרו מהערכים המוסריים והאנושיים החקוקים "עַל הַלּוּחוֹת אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית, עֲשֶׁרֶת הַדְּבָרִים". (שמות ל"ד, פס' כ"ח) כל יום, בו נמצאים חטופים בביבי חשכת המנהרות בעזה, נר התמיד שלנו כבוי, כבויים אורות הערכים המוסריים שלנו כעם, כבויים ערכי קדושת החיים. מי ייתן ונר התמיד יִדָּלֵק עם בשורת שחרור החטופים. רשויות הממשל בישראל, שבמשמרת שלהן אירע המחדל, חייבות להשפיל מבט ולשלם גם מחיר כבד למען ערכי קדושת החיים. זה מחייב הצלתם NOW של החטופים ולפדותם מביבי האופל בעזה.