אני מבקש להתחיל מהסוף: הדברים שכתבתי כאן אמש על הרמטכ"ל מציקים לי. אי-אפשר להטיף ללא הרף לממלכתיות, לכיבוד ראשי מערכת הביטחון, לבקר בחריפות את משרתי המשטר שמחרבים כל חלקה טובה - ואז לאבד את זה בגלל אירוע נקודתי (בינתיים), ולהתחיל במתקפה בסגנון מכונת הרעל. זו לא דרך שתשמור על המדינה. אז קודם כל, מתנצל בפני הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר. רוצה לקוות שלא אצטרך להתנצל על ההתנצלות, אך כרגע אני מעדיף למתן את השיח ולתת לרמטכ"ל את הכבוד שמגיע למפקד צבא המדינה היהודית. בהצלחה, המפקד.
ועכשיו, לעניינו, כלומר לענייני הגרי: אומרים האומרים: הרמטכ"ל זמיר הוא הטוב שבטובים. מפקד מהזן הישן. חייל על מלא. הוא ישקם את הצבא, יחזיר את האמון, יבנה את מה שנהרס, ויהרוס את מה שלא צריך לעמוד עוד על תילו.
עד כאן, נשמע מעולה. הציפיות של הציבור, כלומר שלנו, גבוהות. אנחנו רוצים להאמין שבצמרת הצבא שמגן על העם היהודי עומד אדם ערכי, ישר, עוצמתי, נחוש, קילר. האמת? זה מה שאני רוצה להאמין. איכשהו, אייל זמיר נתן לי את ההרגשה הזו בעבר ואת זה אני אומר מבלי להכיר אותו יתר על המידה, ולמרות הקונספירציות שנקשרו בשמו בשנים עברו (קשר לשרה נתניהו וכו'). אז איפה הבעיה, אתם תוהים?
בעידן שבו אנחנו חיים, מחשבות על תודעה אינן מספיקות. את התודעה צריך לעצב. אי-אפשר לפעול על-פי מה שנראה כמו דף הנחיות שהוכתב בלשכה הכי כושלת במדינה ובבית הפרטי של ראש הממשלה, ולצפות שהתודעה תשאר מהודקת, ומדויקת ומחוברת אך ורק לענייני ביטחון. הרמטכ"ל החדש היה צריך לדעת את זה. הוא היה צריך להבין שלכל החלטה שלו יהיה מחיר תודעתי נרחב. בטח להחלטות הראשונות שלו בתפקיד, בטח כשזה מתכתב עם אינטרסים של אנשים חסרי גבולות, כבוד, נורמות או ערכים, אנשים שצורחים על בימת הכנסת שהדיפ סטייט שולט.
הממשלה הזו, מבלי לחלק לה כרגע ציונים, שמה לה למטרה לחרב את מוסדות המדינה, להשתלט באמצעות אנשים בינוניים מאוד וכנועים מאוד על מוקדי הכוח, ולהעביר את השליטה הבלעדית על כל מה שקורה למוקד החלטות די רקוב, מושחת וחסר מעצורים. על כן, לא נותר אלא לישון עם עין אחת פקוחה. כל הזמן. כל לילה. חוסר האמון בשלטון הוא מובהק, השקרים הפכו למסר העיקרי, פרשיה רודפת פרשיה.
לכן, זמיר היה צריך לבוא מוכן לשבועות הראשונים, להבין שכל צעד שלו יבחן, שכל החלטה שלו תתקל בחומות של ביקורת חריפה וחוסר אמון. בנימין נתניהו, כהרגלו, בא עם את חפירה לטקס ההשבעה, וחפר לזמיר את הבור כשהוא העליב את הלוי (רציתי אותך פעמיים, עכשיו עת הזמיר). בכל מקרה, אולי בתמימות, אני עדיין רוצה להאמין שזמיר הוא איש ישר, ערכי, הגון ולא מנוהל בידי פוליטיקאים רדופים.
ואחרי שאמרנו את זה, נוסיף: אבי בניהו, אדם שאני סומך עליו לרוב, כתב כאן בהרחבה כי הגרי היה זה שסירב להשאר בצבא - למרות שהוצעו לו תפקידים לא מבוטלים. הגרי הוא תא"ל, בצבא יש מסלול די ברור לקצינים מהסוג שלו, בעיקר אלה ששכנו לא מעט שנים בלשכות השונות. בכל מקרה, הגרי רצה להיות אלוף, הרמטכ"ל ביקש שישאר בדו"צ, בינתיים, ואז נראה. הגרי התעקש על אלוף, זמיר אמר שלא, הוא לא מתחייב - והגרי איים לפרוש. כאמור, אני נוטה להאמין לבניהו.
לסיכום: הזמנים קשים, העצבים חשופים, האמון בקנטים. אבל אין לנו את הפריבילגיה להשליך את הרמטכ"ל מתחת לגלגלי האוטובוס. ישראל חשובה מדי. המחנה הדמוקרטי לא יכול להתנהל על-פי הנורמות של הפטריוטים מפיצי הרעל. יש לנו ערכים אחרים. ועדיין, נישן עם עין פקוחה.