ההשוואה המתבקשת בין נאום הרמטכ"ל הנכנס אייל זמיר לנאומו של הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי בכניסתו לתפקיד, היא כמו השוואה בין אור לחושך, בין קדושת החיים להחרבתם. כוכבי רצה צבא קטלני. כן, צבא קטלני. זמיר לעומתו נשא נאום שדיבר על חיזוק וביצור קיר הברזל, אך גם הזכיר לכולנו את המושג ניצחון השגור דווקא בפי מנהיגים מהשורה הראשונה או מקדמת הבמה. ייתכן מאוד וזהו סוג של 'תשלום' (pay off) לבנימין נתניהו שדיבר על 'ניצחון מוחלט', מושג שאיש לא יודע מה כוונתו, וייתכן שבגלל אותו 'ניצחון מוחלט' אנחנו עדיין נמצאים בביבים של עזה. אם נסלק את שורת הניצחון מהנאום, נראה שקיבלנו נאום יוצא דופן, לטובה כמובן. נאום שמוכיח, על-פי דבריו, שמי שעומד בראש הצבא הוא בן אנוש, שאמור תחילה לא לחפש את הניצחון הבא, ובטח לא את הניצחון המוחלט. נראה שזמיר מתכוון לממש את שמו של הצבא שהוא עומד בראשו, קרי צבא הגנה לישראל. לכן, מן הראוי שבראשית דרכו קודם כל תיבנה ההגנה המירבית, שלא תיתן שום אפשרות לאיש לפגוע בנו. שנרגיש שאנו נמצאים באזור הבטוח ביותר במזרח התיכון, לפחות כפי שהרגשנו עד 7 באוקטובר. רק אחר כך נתחיל לחשוב על ניצחון, ובטח לא מוחלט. נכון להיום, בשלב הנוכחי הניצחון הגדול ביותר שאולי אליו התכוון זמיר, יהיה להחזיר את כל החטופים, עד האחרון שבהם. החזַרתם, כפי שחברי הממשלה טוענים לכאורה כל העת, כנראה תרחיק את המושג של חלום 'הניצחון המוחלט' הצבאי, אבל תביא את הניצחון המוחלט האזרחי.