זה לא יהיה לו קל, מכמה סיבות. הראשונה - משום שמטרות המלחמה, וכמה מהמשימות שנלוות לה, נעשו מעורפלות. האם תמרון בעזה מתחייב משום שלישראל יש משימה שהיא יודעת כיצד להשלים, או משום שלישראל אין דרך לסיים את המלחמה אז היא פשוט ממשיכה לתמרן עוד ועוד עד שיצוץ רעיון חדש. האם גדודים חדשים נשלחים לשומרון כדי למנוע פיגועים, או כדי למנוע מכנופיות של נערים פרועים להיכנס לכפרים ערביים. האם כוחות נכנסים ללבנון כדי לחלץ ממנה חסידים מופרעים שהחליטו לחפש קבר כזה או קבר אחר.
ויש גם סיבה שנייה - זמן לא רב לאחר שהרמטכ"ל ייכנס לתפקידו הכנסת תצטרך להעביר תקציב, כשברקע הבטחה, גם היא קצת מעורפלת, להעביר חוק פטור מעודכן, שיאפשר לאלפים רבים של צעירים חרדים להימנע משירות. אפשר לנסות לדמיין את החייל שנקרא לשמונים יום באפריל. אפשר לנסות לדמיין את הנכונות שלו להתגייס כרגע, ואפשר לנסות לדמיין אותה אם בסוף מרץ, או תחילת אפריל, כמה שבועות לפני שהוא אמור להתייצב, יעבור החוק שפוטר עשרות אלפים מבני גילו מהחובה לעזור לו. בסקרים שאנחנו עורכים כבר כמה סבבים עבור ישראל חופשית, אפשר לראות את העלייה הנמשכת בשיעור המשרתים האומרים, שהמוטיבציה שלהם לשרת תיפגע, אם יעבור חוק "שפוטר את רוב החרדים משירות בצה"ל". במאי לפני כמעט שנה, שיעורם של מי שאמרו שהמוטיבציה תיפגע באופן משמעותי עוד עמד על בערך עשרים אחוז. בדצמבר של סוף 2024 הוא כבר עמד על שיעור כפול - 40%. רק רבע מקהילת המשרתים השיבה שהמוטיבציה שלה לא תיפגע בכלל (27%).
אם יש סיבה להיות אופטימיים בישראל הסובלת של 2025, אחרי שבע שנים של טלטלות פוליטיות, אחרי יותר משנתיים של טלטלות חברתיות, ובעיקר, אחרי שנה וחצי עקובות מדם של מלחמה - המשרתים, בסדיר ובמילואים, הם הסיבה להיות אופטימיים. מיום הטבח, שבו התייצבו כולם, ויותר מכולם, לבשו מדים ויצאו לקרב, בחודשים הארוכים של קרבות בדרום, ואחר כך בצפון, בסבב ראשון של מילואים, ושני, ושלישי, ורביעי. בהפגנה של נחישות, של רצינות, של אחריות.
שר הביטחון אמר השבוע, בטקס הסיום של קורס קצינים, “הנחיתי את צה”ל להיערך לשהייה ממושכת במחנות [הפליטים] שטוהרו". יכול להיות שזו הנחייה נכונה, אבל רצוי לזכור את השלכותיה. שהייה ממושכת זה אומר כוח אדם, זה אומר ימי שירות. בדצמבר שאלנו את מי שכבר משרתים, לכמה ימים יהיה "סביר" לקרוא להם בשנת 2025. וכבר ברור שמה שסביר בעיניהם לא יקרה. היו מעטים שאמרו שהגיע הזמן להפסיק לקרוא להם. היה להם די. זה לא יקרה. וכרבע מהם אמרו עד 30 יום. זה לא יקרה. ועוד קצת יותר מרבע אמרו עד שישים יום. גם זה לא יקרה. כבר עכשיו ברור שהמשרתים - המעטים שעושים הרבה כאשר רובנו עושים הרבה פחות - עוברים עוד שנה קשה. אולי לא קשה כמו הקודמת, אם כי, במציאות דינמית, מי יודע. אבל גם אם לא קשה כמו הקודמת, קשה מספיק. והעומס מצטבר. ומי שהחמיץ שנת לימודים אחת לא ירצה להחמיץ עוד אחת. ומי שתקוע בעבודה שאינו יכול לבצע בגלל קטיעות חוזרות ונשנות של שגרה, לא ירצה להמשיך להיתקע.
הרמטכ"ל היוצא אמר באותו טקס, ש"הצורך הביטחוני המובהק מחייב אותנו לגייס כמה שיותר". זה ניסוח מצמצם, הצורך הוא ביטחוני, הוא כלכלי, הוא חברתי. וכן, גם זאת משימה של הרמטכ"ל הנכנס. בשבוע הבא, כאשר אייל זמיר יעמיס על כתפיו את האחריות לשמירת בטחונה של ישראל, הוא יעמיס עליהן משקל נוסף של אחריות - האחריות לשמירת הרוח היפה של המשרתים. רוח שבלעדיה יהיה קשה הרבה יותר.