כדברי הנביא נחום (על אשור), במדינת ישראל שוררות כבר זמן רב בוקה ומבוקה ומבולקה. מצב זה לובש צורה ופושט צורה, עוד מימי הקורונה, דרך המאבק בעד הרפורמה המשפטית ונגדה, ועד המלחמה הנוראה הנמשכת מאז שמחת תורה תשפ"ד (07.10.23). עליות ומורדות מאפיינים מציאות זו ונותנים בה את אותותיהם במערכות רבות ושונות, המשפיעות זו על זו: הציבור והחברה, המערכת הפוליטית, המערכת המשפטית, המערכת הצבאית בכל הדרגים, המערכת הכלכלית, ועוד.
ראש הממשלה, שנבחר באופן דמוקרטי, אינו ממלא את תפקידו המנהיגותי הבלתי כתוב, איחוד שורות הציבור מול האויב שעמד ושעומד עלינו לכלותנו, ואינו משכיל להקים ממשלת חירום לאומית - לא ממשלת אחדות לאומית - שתוביל את עם ישראל ותוציא אותנו מגיא הצלמוות שבתוכו אנו שרויים. ומנגד ניצב ראש האופוזיציה, שאף הוא איננו מגלה אחריות ואינו מצטרף לממשלה רחבה, ממנו ועד ירכתי הימין, כל הכוחות הציוניים, והם בלבד.
ראש הממשלה, שנבחר באופן דמוקרטי, הוכיח לאופוזיציה שרק בידו עלה להקים ממשלה אחרי הבחירות האחרונות, אבל לא הוא ולא ראש האופוזיציה לא התעלו לגודל השעה ולא חברו לממשלת חירום רחבה שהייתה נוסכת רוח חדשה, רוח של תקווה, בעם החבול והמוכה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול היה להצליח יותר בתפקידו אם במקום ממשלת "ימין מלא מלא" היה מקים - וגם היום זה עדיין אפשרי - ממשלה ובה כ-15 שרים בלבד ועם מפתח של כ-4 חברי כנסת לכל שר, אם לא היה כולל בממשלתו כל כך הרבה שרים בלתי ראויים (בעיקר ממפלגתו), ואם היה משתחרר מאחיזת החנק של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' בגרונו. וגם היום, טוב היה עושה אם היה מפטר את "השר במשרד הביטחון", יצור פוליטי מוזר, ואם היה מפסיק את חיזוריו המבישים אחרי שר המשטרה לשעבר.
ללא זכות קיום
ראש הממשלה אינו ממלא את תפקידו, ואינו מביא - תמיד, ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה - לגיוס כל בני ובנות ה- 18 לשירות בן שלוש שנים, באורך אחיד ובשכר אחיד: יהודים וערבים, בנים ובנות, ימניים ושמאלנים, חילונים ודתיים וחרדים, נח"לאים ואנשי ישיבות ההסדר, ומי שצה"ל קובע שאינו זקוק לו - שירות אזרחי. במקום זה, ראש הממשלה חותר - והדברים חמורים במיוחד כאשר כל לוחם חשוב - לצמצם את ממדי הגיוס לצבא ולתגמל דווקא את המשתמטים. תגמולים יקרים ומקוממים הפוגעים בחברה ובצבא.
בכך הביא ראש הממשלה את ממשלתו למצב שבו אין לה זכות קיום, ועליה לפנות את מקומה למי שהציבור יבחר בבחירות דמוקרטיות. יתר על כן, ראש הממשלה הנבחר פיטר שר ביטחון מקצועי בגלל שזה התנגד לשרץ ההשתמטות, ומינה במקומו סר (אין זו שגיאת כתיב) ביטחון פטפטן ומתלהם, העושה לילות כימים כדי להכשיר את שרץ ההשתמטות ובכך להחליש את הצבא שעליו הוא מופקד.
ראש הממשלה זכה לאחרונה לרוח גבית דווקא מכיוון בלתי צפוי, מראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן. האיש, כמו בלעם, בא לקלל ויצא מברך. האיש אמר בראיון שאם יחשוב שראש הממשלה פועל בניגוד לחוק, הוא (ארגמן) יחשוף מידע ממפגשיהם בארבע עיניים. מכיוון שארגמן לא חשף מידע כזה, הרי שלדעתו ראש הממשלה אינו פועל בניגוד לחוק. תעודת יושר לראש הממשלה, דווקא מיריב קשה.
ראש הממשלה יכול היה להוביל את הרפורמה המשפטית החיונית, אבל בלית ברירה ועקב המגבלות המשפטיות שהוטלו עליו, נאלץ להותיר את הזירה הציבורית ואת הדיון המתבקש, וכך השתלטו עליהם אנשי הבלפוריאדה והקפלניאדה מצד אחד, וגורמים כוחניים מצד שני: שר המשפטים יריב לוין, ה יועמ"שית גלי בהרב מיארה והשופט יצחק עמית. כך שחקו גורמי המערכת המשפטית במו ידיהם את מעמדם במדינה. התערבותו המגושמת של נשיא המדינה אף היא הייתה מיותרת. כך העמיק השסע בציבור הישראלי. כך זיהה האויב שיש לו הזדמנות היסטורית להכריענו.
שומרי סף
ראש הממשלה שוגה כאשר הוא מתנגד למינויה של ועדת חקירה "ממלכתית". ממילא אין דבר כזה, ועדת חקירה "ממלכתית". אין בחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969 כל אזכור ל"ממלכתיות". עליו, ועל כולנו, לדרוש הקמת ועדת חקירה מקצועית ואובייקטיבית. אם החוק דורש ש"בהרכב הוועדה יינתן ביטוי הולם לייצוגם של בני שני המינים", קל וחומר שיש לתת ביטוי הולם לשני המחנות הפוליטיים. ועדה בצלמו, בדמותו ובשליטתו של השופט עמית השנוי במחלוקת לא תזכה לאמון הציבור, מה גם שהרשות השופטת וראשיה צריכים להיחקר על תרומתם לאסון.
תכליתה של ועדת חקירה הוא למנוע את הישנותו של הכשל הנורא. תפקידה של ועדת חקירה איננו לערוף את ראשו של ראש הממשלה. ראש הממשלה במדינה דמוקרטית יכול להיות מוחלף אך ורק על-פי רצון הבוחרים. וראוי להוסיף: בהחלטה על הקמת ועדת חקירה על הממשלה להגדיר את העניין שיהיה נושא החקירה. וכאן יש להגדיר ולקבוע בכתב המינוי שהחקירה תתחיל מן הקונספציה של אוסלו (העברת חבלי מולדת ונשק למחבלים במדים, אנשיהם של המחבלים ערפאת ועבאס), ולא תעסוק רק בקונספציה של העברת כסף למחבלי החמאס.
יש בארץ קבוצת אנשים המגדירים את עצמם כ"שומרי סף", ועוד אחרים הקוראים לעצמם "כלב השמירה של הדמוקרטיה". הם רק שכחו שהחוק, שאת שלטונו הם מזכירים שוב ושוב, כלל אינו מכיר את צמד המלים הזה. במדינה דמוקרטית ראש השב"כ כפוף לראש הממשלה, ולא להפך. במדינה דמוקרטית יש בלמים ואיזונים בין הרשויות ואין מצב שבו אחת מהן גוברת על האחרות, כפי שקורה בימי שלוט היועמ"שית. היצמדותם של כמה "שומרי סף" לכסאותיהם ולתפקידיהם רבי העוצמה מעלים סימן שאלה לגבי הבנתם מהי דמוקרטיה.
בין "שומרי הסף" יש למנות את היועמ"שית עצמה, שהעמידה עצמה בראש צורת המשטר החדשה בדמוקרטיה הישראלית, שבה הרשות המחוקקת והרשות המבצעת כפופות ליועמ"שית, ודרכה גם לרשות השופטת. מישהו שכח את שוויון הרשויות, את הפרדת הרשויות, ואת הבלמים והאיזונים. אולי האינטרס הציבורי הוא דווקא לשים קץ לצורת משטר זו, ולניגוד העניינים לכאורה בלשכתה של היועמ"שית. בין "שומרי הסף" יש למנות את ראש השב"כ היוצא, שעם כל הכבוד לו, הוא יכול לקבוע את מועד התפטרותו, אבל לא להציב תנאים למועד פיטוריו. בין "שומרי הסף" יש למנות את מכונות הרעל בתקשורת, שהתגייסו כמעט כאיש אחד, ונוהרים כעדר אחרי המשכוכית.
חיפזון יתר
על אף האמור בפסקה הקודמת, על השב"כ להמשיך ולחקור ביעילות ובמקצועיות את המתרחש בלשכת ראש הממשלה ואת ריח הסירחון העולה ממנה, סירחון בניחוח קטרי שחייב להיחקר עד תום. מוטב לו לראש הממשלה שייפטר לאלתר מן "היועצים" הסובבים אותו, ואולי גם מכשילים אותו, ואותנו.
ואחרון אחרון חביב: אין עוררין על זכותו של הרמטכ"ל למנות קצינים בכירים, לרבות דובר צה"ל. אבל, במקרה של דובר צה"ל היוצא, תא"ל דניאל הגרי, היה חיפזון יתר. הגרי מילא באחריות ובאמינות את תפקידו כדובר צה"ל, אולי הטוב ביותר מבין אלה ששירתו בתפקיד. הגרי היה קצין קרבי מצטיין ודובר מעולה של צה"ל בתקופה קשה ביותר.
הגרי לא שלח את הצופים והמאזינים לשתות מים, כפי שעשה אחד מקודמיו, אולי הגרוע ביותר מבין אלה ששירתו בתפקיד, שכל הופעה שלו הוסיפה מתח וגיחוך. חבל שלהגרי אצה הדרך והוא רצה לקבל לאלתר דרגת אלוף. בהסדר עם הרמטכ"ל הוא יכול היה להתמנות לתפקיד שלישי בדרגת תא"ל, ובעוד כשנתיים להתקדם לדרגת אלוף. העניין עדיין ניתן לתיקון, וטוב יעשו שני קצינים מוכשרים אלה אם יתפנו לשעה קלה, ויפעלו כדי שהגרי יישאר בצה"ל.