מאז פוגרום שמחת תורה, כולנו מנסים להחזיר חטופים, את כל מי שאפשר. כל אחד והדרכים שלו, בין אם במבצעי חילוץ, בין אם בעזרת לחץ צבאי ו/או אזרחי (הגבלת אספקה) ו/או מדיני ובין אם, להודות על האמת, בכניעה לטרור ושחרור מחבלים.
ניצבים אנו בסוף שלב א׳ של המתווה האחרון ונקרעים לכאורה בין כניעה נוספת לחמאס ודרישותיו לבין חזרה למלחמה ולחץ צבאי תוך סיכון גדול לחיי החטופים, כאשר ברקע נעשים שוב ניסיונות ללחץ אזרחי. אם נישאר עם אותו ארגז כלים שהשתמשנו בו עד כה, אל לנו לצפות לתוצאות אחרות. עלינו לחשוב מחוץ לקופסה ולנסות דרכים אחרות כדי להגיע לתוצאות אחרות.
לחשוב אחרת
לשמחתנו יש אהדה רבה בממשל האמריקני הנוכחי וגמישות רבה יותר. אם הייתי יכול ללחוש באוזניהם של דונלד טראמפ ושליחיו, זה מה שהייתי מבקש: תמיכה אמריקנית למהלך של סיפוח 12 קמ"ר לאורך הגבול המצרי (= ציר פילדלפי). את החלטת הסיפוח של ממשלת ישראל הייתי מנמק בגביית מחיר של שני קמ"ר לכל אחד מששת החטופים שחמאס רצח, תוך כדי רמז עבה מה יקרה אם החמאס לא ישמור בחיים את שאר החטופים.
מה היתרון
למהלך כזה, שלוש השפעות משנות משחק:
1) זה מהווה תמריץ ברור ומובהק לחמאס לשמור על החטופים בחיים מכל משמר.
2) זה רמז ברור לבאות: תוכנית הטראמפספר תהפוך להיות איום ממשי. תוכנית טראמפ הצליחה להזיז את כל השחקנים במזרח התיכון מכיסא הנוחות שלהם. אין דבר שהם מפחדים ממנו יותר: איבוד אדמה, הגירה המונית על חשבון מדינות ערב.
3) שינוי כללי המשחק ממשא-ומתן שבו משתווים הקונה והמוכר על המחיר (כמה חטופים בכמה זמן תמורת כמה מחבלים..) למצב שבו אנחנו מתחילים להכתיב מעמדת כוח את מצב הסיום. והכל בזול, בלי לירות כדור אחד.
ומה הלאה
מכאן ואילך אנחנו צריכים ללמוד מטראמפ איך מנהלים מו"מ מאפיוזי. הצעות סבירות עם תאריך תפוגה. בחלוף תאריך התפוגה, מפרסמים הצעה גרועה יותר לצד השני. עם הזמן, הצד השני יבין שכדאי לו לחתוך הפסדים ולהסכים.
טראמפ כבר הורה לשליחו במו"מ לשחרור חטופים אמריקניים והודיע לחמאס: שחררו בלי כל תמורה. למה? כי זה הצדק.