הפלמ"ח, כידוע,הוקם במאי 1941 והיה הכוח הצבאי המגויס של ארגון ההגנה. בין המתגייסים לפלמ"ח מראשית הקמתו היו גם בחורים דתיים אולם הצורך לגייס עוד לוחמים והקושי של החילים הדתיים לקיים אורח חיים דתי הובילה להחלטה להקמת המחלקה הדתית. הפלמ"ח לא התלהב בלשון המעטה מהרעיון להקים מחלקה דתית במסגרתו. יתרה מזו, אף חשש מכך. רבים מהאימונים, מהכינוסים ומהקורסים של הפלמ"ח נערכו בשבתות ונערכו בקיבוצים לא דתיים. בחלק גדול מהקיבוצים בהם היו פלוגות הפלמ"ח לא היה מטבח כשר. לאחר ויכוחים, לחצים והתלבטות אישרה מפקדת הפלמ"ח הקמת מחלקה דתית כדי ליצור מסגרת מתאימה בפלמ"ח עבור המתגייסים הדתיים. לדברי נעמה עציון, מפקדי הפלמ"ח יצחק שדה ויגאל אלון לא התלהבו והתלבטו. יגאל אלון התנגד. יצחק שדה נטה לתמוך אולם דווקא משה סנה ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" הכריע לחיוב. המחלקה הדתית של הפלמ"ח הוקמה באביב 1942 והשתייכה לפלוגה ה' של הפלמ"ח. מפקד הפלוגה היה אברהם נגב (אז - ארנבורג) והמ"מ יצחק אלוני. גיוס האנשים למחלקה הדתית החל בתחילת 1942 כאשר כל מתגייס למחלקה התחייב לשנתיים של שירות בהתנדבות. חברי המחלקה הגיעו מרקעים דתיים וחברתיים מגוונים. היו בניהם חברים מגילאים 17 עד 30, קיבוצניקים בני איכרים, בני ישיבות, עירוניים ואף מ"עליית הנוער", אך כולם יצרו הווי חברתי ודתי משותף. כידוע, עד לקיץ 1942 פעל הפלמ"ח בחסות במימון וסיוע של הצבא הבריטי כדי להגן על ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית במלחמת העולם השנייה. כשהוסר האיום הגרמני הבריטים הפסיקו לממן את הפלמ"ח ונדרשו פתרונות תקציביים כדי להמשיך בפעילות. לפיכך הוצבו פלוגות הפלמ"ח בקיבוצים. כל קיבוץ קיבל פלוגה או מחלקת פלמ"ח, סיפק לה מזון, מגורים ומשאבים אחרים (כנשק), ובתמורה עבדו אנשי המחלקה בשדות ובמשק הקיבוץ וסייעו בשמירה ובהגנה עליו. הם עבדו חצי חודש בקיבוץ ובחצי השני התאמנו אימונים צבאיים. הסדר זה כונה "הסדר אימונים ועבודה". כדי ליצור מסגרת מתאימה שבה ניתן יהיה לקבל אוכל כשר ולחיות על-פי ההווי הדתי הוחל בחיפוש אחר קיבוץ דתי שיקלוט את המחלקה הדתית החדשה. באותה עת היו שלושה קיבוצים צעירים: טירת צבי, שדה אליהו ויבנה, אך אלה מסיבותיהם התקשו לקלוט או לא התלהבו לקלוט את אנשי המחלקה. לאחר דיונים הסכימה קבוצת (קיבוץ) יבנה שאך זה לא מכבר הוקם לקלוט את חברי המחלקה הדתית. מסיבות שלו ומשיקוליו לא יכול היה קיבוץ יבנה או לא רצה לשכן את המחלקה בתחומו אך העסיק את הבחורים בענפי המשק השונים. בתמורה סיפק להם כלכלה ושירותים אחרים. מחנה המחלקה שכן מחוץ לקיבוץ במחנה צריפים ישנים ובסככות קש. מנחם רוסק המ"כ קיבל את 15 המתגייסים הראשונים. תוך זמן קצר מנתה המחלקה 30 איש ויותר. חיי המחלקה התנהלו ע- פי הווי פלמ"חאי מובהק כולל קומזיצים וסיורים. אך הדבר שייחד את המחלקה מיתר מחלקות הפלמ"ח היה הזיקה הדתית ותפיסה תרבותית מסורתית. זה כלל תפילות בבוקר ובערב, שמירת שבת וחגי ישראל, מסיבות שבת וחגיגות מיוחדות בכל חגי ומועדי ישראל ושיעורי תורה.

כעבור פחות משנה באוקטובר 1942 עברה המחלקה הדתית מקיבוץ יבנה למתחם "משק הפועלות עיינות" ליד נס ציונה (כיום כפר הנוער עיינות), אותו יסדה וניהלה עדה פישמן (מיימון), אחותו של יהודה לייב פישמן לימים שר הדתות הראשון. במשק פועלות זה קיימו אורח חיים מסורתי, המטבח במקום היה כשר והמקום איפשר שמירת מצוות. עם החמרת המצב הביטחוני, בהיותו מוקף בכפרים ערבים ביקש מוסד עיינות את קרבתה של מחלקת פלמ"ח ובחורים דתיים כנראה התאמו לאורח החיים המסורתי שהנהיגה עדה מימון במשק הפועלות בו למדו כידוע באותה עת בנות בלבד. עדה פישמן הקצתה למחלקה הדתית שטח בשולי המשק החקלאי ובקרבת אזור המגורים של הבנות. חברי המחלקה מנו כ-30 איש (ביניהם שלוש בנות) והתגוררו בשכנות לבנות המשק, במבני שירות ואוהלים. לרשותם הועמדו מטבח שם הכינו להם ארוחות, מקלחת וגם מרחב "קומזיץ". חניכי המחלקה עבדו בענפי "משק הפועלות" וכמו-כן לקחו חלק במשימות הביטחון והשמירות בכפר (האזור היה מוקף כפרים ערביים). המחלקה עברה אימונים על-פי תוכניות הדרכה והוראות מטה הפלמ"ח. האימונים כללו אימוני כושר גופני, מעבר מכשולים וטיפוס חבלים, קרב פנים אל פנים (קפא"פ) במקלות וירי בנשק ועוד. עיינות שימשה כמקום לאימוני נשק וירי. הנשק הוסתר בסליק ברפת, בתוך בור התחמיץ או בבור החליבה. המחלקה ערכה טיולים ומסעות ברחבי הארץ, בגליל, במצדה ובים המלח להכרת שבילי ואתרי הארץ, לידיעת הניווט בתנאי שטח ולאיסוף חומר על הכפרים הערבים. בין השאר המחלקה במהלך סיוריה הגיעה בחנוכה תש"ג לגוש-עציון ואף לאזור החרמון. חלק ממחברי המחלקה יצאו גם לקורסים של הפלמ"ח בעזרה ראשונה, חבלה וקשר וכן קורס ימאות שמטרתו לסייע לעולים להגיע לארץ דרך הים. חמישה מחניכי המחלקה יצאו לקורס מ"כים בכפר מנחם. בעינות גרו עולות צעירות שעברו הכשרה בחקלאות. באותן שנים נפסקה העלייה מאירופה בשל המלחמה וגרו בעיינות צעירות ארצישראליות ובנות שהגיעו לארץ במסגרת תנועת עליית הנוער. בשבועות העבודה שלהם עבדו חברי המחלקה במשק של עיינות בין השאר ברפת בצוותא עם חניכות המקום. מספרים כי במסגרת העבודה המשותפת נוצרו קשרים ולעיתים אף יחסים קרובים ומיוחדים. כמה מחברי המחלקה מצאו בעיינות בת זוג. חוה בלינקוב בוגרת משק הפועלות עיינות מחזור 1949 מספרת בסרטון שהוקרן לפני שנים ספורות באחד הכינוסים של המחלקה: "ארבע בנות הולכות לרפת. קמים בארבע לפנות בוקר ואנחנו צריכות לעשות את העבודה. שם נמצאים הפלמ"חניקים. הם מנקים והם חולבים וזו עבודה שלנו ואנחנו מספרים להם בדיחות ושרים להם...

חברי המחלקה הדתית שהו בעיינות במשך למעלה משנתיים. במהלך 1944 סיימו המתגייסים הראשונים למחלקה את שירותם וחזרו לבתיהם כחלק מהרזרבה - יחידת המילואים של הפלמ"ח. החברים שהיו עדיין מגויסים התבקשו לעזוב את עיינות (יש אומרים שעדה פישמן התנגדה להמשך שהותם בכפר, א.א) וחברי המחלקה הדתית ובראשם מפקד המחלקה אברהם ניצן בלום שמונה באותה שנה לתפקידו, החלו בחיפושים אחר קיבוץ שבו יוכלו לעבור וגם להתאמן ואף נשלחו בעניין זה שליחים להנהלת הקיבוץ הדתי ולקיבוצים אחרים. הועלו בעניין זה שמות של הקיבוצים טירת צבי, שדה אליהו יבנה ועוד. הועלו גם שמות של קיבוצים לא דתיים. לאחר תקופה של חיפוש פתרונות וסירוב עקשני מצד מספר קיבוצים דתיים לקבלם נמצאה למחלקה הדתית משימה חדשה - "יום אחד קרא לי יצחק שדה לאיזה בית קפה בתל אביב ואמר, יש לי משימה בשביל המחלקה שלך. תתיישבו ותיאחזו בגבעה 909 צפונית מצפת (ביריה) מקום המשמש מעבר של ערבים לכיוון העיר צפת וחשוב שנאחז במקום הזה". ניצן הצליח לגייס למשימה רק שמונה מחברי המחלקה המקורית אך במשך הזמן הצטרפו חברים נוספים והמחלקה מנתה כ-30 חברים. בינואר 1945 עלתה המחלקה הדתית לגליל העליון, צורפה לפלוגה ט' שהמטה שלה שכן באיילת השחר והקימה את היאחזות (מצודת) ביריה הסמוכה לצפת. היה זה במסגרת מבצע שנועד להקים נקודות יישוב במקומות מבודדים בגליל, על-מנת לסייע ליישובים כצפת בה היו היהודים מיעוט בעיר ערבית. במקום הוקמה מצודה במתכונת הדומה למצודה שהוקמה ברמות נפתלי. את בניית המצודה ביצעה סולל ובונה וחברי המחלקה סייעו בעבודות הבנייה. את זמנם העבירו בני המחלקה הדתית בביריה באימונים, סיורים, ועבודות ייעור ביערות הסביבה מטעם הקרן הקיימת לישראל. בין יתר המשימות שהוטלו על המחלקה בבירייה היה לבצע תצפיות על הכוחות הבריטים והערבים באזור ולאסוף ידיעות ונתונים על מחנות הלגיון הערבי שהיו ממוקמים באזור. מספר אברהם אלגנשטיין (הראל) חבר המחלקה הדתית בעת שישבה בביריה: "היה מעט זמן לאימונים ומעט זמן לעבודה והיה צריך להספיק את שניהם אבל הייתה ממש שמחה בלב. הייתה תקופה שמחה".

ב-6 בפברואר 1946 השתתפו כמה מבני המחלקה הדתית במתקפה על משטרת הר כנען, מכיוון שסברו כי 11 חברי הפלמ"ח שנעצרו כמה ימים לפני כן. ב-28 בפברואר כוחות גדולים של משטרה וצבא בריטי הקיפו פתע, כנראה בעקבות מידע מוקדם את היאחזות ביריה. הם כיתרו את המקום נכנסו לחצר היאחזות וערכו חיפוש מדוקדק במצודה ומחוצה לה. במהלך החיפושים מצאו הבריטים סליק נשק. שכלל רובים מקלעים רימונים וכד'. הבריטים עצרו את המתיישבים בביריה, חברי המחלקה הדתית - 24 במספר. העצורים הובלו ברגל מוקפים משמר עם רובים מכודנים למחנה המעצר במשטרת כנען הממוקמת על כביש צפת ראש פינה. לאחר מכן הועברו לכלא עכו. בעת מעצרם וכליאתם ספגו העצירים עינויים והתעללויות. כמה ימים לאחר מכן ב-5 במרס 1946 בשעה 12:30 כבש-השתלט הצבא הבריטי על ביריה. החילים הבריטים הגיעו למקום בטור כלי רכב מצוידים בנשק אוטומטי וכלבי גישוש, השתלטו על המבנים בנקודת הישוב ופינו את המטלטלין של המתיישבים. המעצר וההשתלטות הבריטית על ביריה עוררו תגובות נזעמות בישוב היהודי. הייתה זו הפעם הראשונה שישוב שלם נאסר על כל אנשיו, ומפקדת ההגנה החליטה לכבוש מחדש את ביריה.

במבצע סודי ("גידם") שנערך ב-14 במארס 1946 ביום י"א באדר יום העלייה לתל חי לזכר יוסף טרומפלדור, 3 שירות מעל - 2000 איש, חברי תנועות נוער החלוציות ומתנדבים שהיו בדרכם לתל חי לאזכרה השנתית לטרומפלדור ומגיני תל חי הופנו לביריה להקים את הנקודה מחדש. בלילה גשום וסוער, בגשם חזק וברד ובדרך רבת מכשולים, נשאו על גבם את הציוד - אוהלים, מיטות וכלי עבודה, ושבע שעות טיפסו לפסגה. במהירות הקימו בקצה ההר שעליו המצודה מחנה ארעי (ביריה ב') שכלל שבעה אוהלים. הוצבה גדר למחנה, נערך מפקד, הונפו דגלים והושרה שירת התקווה בקול רם. באותו יום הסתערו הבריטים גם על אותו מחנה והניסו את יושביו, ואולם אחרים באו והקימו לידו את ביריה ג'. בסופו של דבר התירו הבריטים, לאחר משא-ומתן, לעשרים צעירים להישאר במחנה ביריה ג'. ב-7 ביוני 1946 יצאו הבריטים בעצמם מהמקום. המחנה האירעי נעזב ותושביו שבו למצודה. מצודת ביריה הפכה לסמל לנחישות ולהתיישבות של תנועת בני-עקיבא ונעזבה לאחר מלחמת העצמאות.

במקביל 24 חברי המחלקה הדתית הוחזקו בכלא עכו והמתינו בחרדה לתוצאות המשפט שהיו עלולות להיות עונש מוות. ב-30 במאי 1946 התקיים משפטם במשטרת כנען בצפת בפני בית דין צבאי בריטי והם הואשמו בהחזקת נשק בלתי חוקית. על העצורים לימד סנגוריה הרב מאיר בר-אילן, שהופיע בפני השופטים והסביר את זכות תושבי הנקודות המבודדות בגליל להגנה עצמית. את הנאשמים ייצג עורך הדין אהרון חוטר ישי לימים הפרקליט הצבאי הראשי. משפחות הנאשמים הורשו להיות נוכחות באולם בית המשפט. התקבלה החלטה שהנאשמים יודו במשפטם בהחזקת נשק. כאשר התבקשו הנאשמים לדבר במשפט קם יהודה ניצן (בלום), מפקד המחלקה הדתית של הפלמ"ח ואמר: "כבוד השופטים. נשק זה נשק מגן הוא... ההגנה על עצמנו ומפעלנו היא צורך הכרחי וזכות קיום. על זכות זאת אין אנו יכולים לוותר, ולא ויתרנו גם אם החוק אוסר אותה.... פנינו לעבודה, לבניין ולשלום. נשקנו נשק מגן. בהרגשת צדק על קדושת זכותנו אנו נכונים לפסק דינכם". בית המשפט הצבאי גזר ארבע שנות מאסר על 20 מהנאשמים שהיו מעל גיל 18, שנתיים מאסר הוטלו על שלמה בונפילד ואמנון שפיגל שהיו מתחת לגיל 18 ואילו שני נאשמים מתחת לגיל 17 - משה קהת ואברהם יחיא נדונו לשנת מאסר אחת. לאחר מתן גזר הדין הועברו האסירים לחצר הפנימית של משטרת כנען ופצחו בשירה ובריקוד הורה לעיניהם המשתאות של השוטרים שליוו אותם. ב-6.12.46 הועברו האסירים לכלא ירושלים ב"מגרש הרוסים". ב-17.11.1946 הרגו את קצין המשטרה הבריטי ברוס שהתעלל בחברי המחלקה בעת מאסרם. בסופו של דבר, ריצו חברי ביריה שנה ורבע מתקופת המאסר שנקבצה להם. ב-11 ביוני 1947 שוחררו 22 האסירים שעדיין נותרו כלואים בעקבות חנינה לרגל "יום הולדתו של המלך". שחרורם של אסירי ביריה היה תוצאה של פניותיהם של חוגים נרחבים בציבור היהודי. לאחר השחרור צורפו אנשי המחלקה הדתית כיחידים ל'רזרבה' (מילואים) של הפלמ"ח.

לאורך 5-4 שנות קיומה של המחלקה הדתית בפלמ"ח שירתו בה על-פי הערכה כ-60 איש - 11 מהם נהרגו לימים במלחמת העצמאות, ובינהם דוד צוובנר שנפל בינואר 1948 בשיירת מחלקת הל"ה. דוד היה בנו של אברהם-חיים שאג לימים חבר הכנסת מהחזית הדתית. בארכיון ובמוזאון הפלמ"ח מופיעים שמותיהם של חברי המחלקה הדתית בפלמ"ח ואלה הם (יתכן שיש ששירתו במחלקה ולא צויין שמם): אברהם אנגלשטיין, מנחם אפלבוים, דוד אנגל, יעקב ברזילי, יהודה בלום (מפקד המחלקה לימים אל"ם בצה"ל), איתן בראור, (נפל בתש"ח) שלמה בונפיל, שמואל בונפיל (נפל בתש"ח), עלי גרמן, פנחס ברגמן, שרגא בר- ניב, פנחס גוטמן, מרדכי גולדשמיט, אלי גרינבאום, צבי גרובר, יוסף דוליצקי, מנחם דויטש, שלום הרשקוביץ, ראובן המאירי (נפל בתש"ח), משה המבורגר, אברהם ויטמן, רוברט וינשטיין, אברהם זלקין (לימים איש חינוך מנהל בית ספר לדוגמה בירושלים), צבי חסיד,(נפל בתש"ח) דוד טיטלבאום (נפל בגוש-עציון), יחיאל יוכלמן (נפל בגוש-עציון), אברהם יחיא, אליעזר יעקובי, יהודה כפרי, אהרון כהנוביץ, עקיבא כהן (נפל בתש"ח), יוסף לונדון, שמעון לוי, משה לוי, מיכאל לוינשטיין, דוד לוין, יצחק לויט, יוסף לפלר, יוסף מאיר, אברהם סיני, אברהם פישגרונד (נפל בגוש-עציון), פרץ פינקל, אהרון פלוטניק, שמעון פרידמן, אהרון פלדמן, דוד צובנר (נפל בשיירת הל"ה), עמוס צורף (נפל בתש"ח), מאיר צרניאק, משה קהת, אהרון קופולוביץ, צבי קראוס, יהודה קליין, אברהם קרפף, שלמה ריינדסברג, בנימין שפירא, אברהם סטנגר, אברהם שעייר, דוד שטרייט, מרדכי שטרק, שאול תירס (נפל בנגב), אמנון שפיגל, יהושע וילשנסקי.