'אהבה היא ראשיתו, תוכו ואחריתו של כל דבר' כך נפתח המבוא לספר שיריה של עדנה מיטווך מלר "שקיעה על הר כנען". המשוררת מביאה מימרה של הפילוסוף הצרפתי לה-פונטיין. לפנינו מעין מוטו לקובץ שכולו אהבה, תוכו רצוף אהבה. השירים מציירים תמונות רומנטיות שבוקעות מן הנופים הקסומים, ואנו הקוראים כמו נסחפים במסע מהפנט ומופלא. שם הספר אכן רומז על קסם ערפילי המוביל וסוחף את המילים בשבילי האהבה המסתורית:

זֶה הָיָה כְּחוֹל הָעֶרֶב

עַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ מַאי'

ואכן הצבע של הזמן מטיל כישופו על דמות האהובה, ובבית הבא מחול האורות מואר בעוצמה, הלב רוטט למקרא השורות הבאות:

'זה רק כּחוֹל צווארוֹנךְ

על זַרקור הָערב' - עמוד 12.

הנופים והצבעים מסביב ממלאים את חיי האהובים ומציירים לנו קווים לדמותם, לחייהם, לעתידם:

'יֵשׁ לָנוּ נוֹף גְּלִילִי

הַחוֹבֵק מַפְּלֵי מַיִם

יֵשׁ לָנוּ עָתִיד מַזְהִיר

מֵעֵבֶר חֲנָיַת הַבֵּינַיִם' -

עמוד 19. המפָּלים אכן אינם מרפים מן המשוררת, והכוח הגלום בהם מסעיר את חייה, את נעוריה הבלתי נשכחים:

"מפָּלים בצידֵי האי

וּדקלים על שמֵי לילה בועֵר

הם מפַּל מים נצחִי

על חלום נעוּרים סועֵר' -

השיר 'טיול' בעמוד 23. אכן לפנינו אנתולוגיה קסומה, ובין הנופים הערפיליים והשוצפים אנו נשאבים אל עולם של מילים היוצרות קתרזיס, התמרקות, היטהרות מיוחדת. בשירים רבים אנו בתחושה של שפה טרופה, עמוסה לשון סתרים, מילים מכושפות:

'כְּשֶׁתָּבוֹא

תַּעֲטֶה הָעִיר לָבָן

עֵצִים יִירְקוּ מִתָּמִיד

וְיֵעוֹר מֵחָדָשׁ יָפְיָם' -

עמוד 27 - השיר 'התמרקות'. מה פלא, ששפת הקסם הזו יוצרת בנו תחושה של עילוי, רגעי קסם שהאהבה הנרקמת בין הנופים והמפלים והעיר בלבן, כל זה בונה מחזוריות חיים אחרת. לפנינו מיתולוגיה אישית של המשוררת. צופן פרטי ואוניברסלי כאחד. השיר 'חידה' מבקש לפענח פנימיות נסתרת, השיר פורש לפנינו חוקיות החורגת מן השגרה, והמילים מרחפות בין דמויות מסתוריות שנלקחו מעולם אחר, מעבר לחיינו, מעל לזמן: זה לשון השיר 'חידה':

הָיִיתִי חֲבֶרְתְּךָ הָרִאשׁוֹנָה,

הַשְּׁנִיָּה,

הַשְּׁלִישִׁית,

אוֹ רַק

כִּסּוּפִית בַּחֹרֶף.

בָּאָבִיב - כִּשּׁוּפִית

וּבַקַּיִץ - נִימְפִית.

הַאִם אֶרְחַף עַל שָׁמֶיךָ

בַּסְּתָו הַקָּרוֹב

כְּאַחַת הַשַּׁחֲפִית?'

עמוד 33. אכן התהייה הזו של האהובה להבין את מפגש הקסם של הנשמות - החיבור שאינו חדל - ויש בעוצמה של המיזוג המראה מעלה, שאיפה בלתי נגמרת לגעת בנשגב. לצאת מן הבנאלי, האפור. כך מסבירה לנו המשוררת מדוע כותבים שיר אהבה. 'מִתוך מה כוֹתב אדם שיר אהֲבה חדש?' - עמוד 36. והתשובה מגביהה עוף:

'מן הַחשָש הכָּבד

לאבֵּד את הנשְׂגב' - שם.

בשירתה לאורך השנים ידעה עדנה מיטווך להלך עלינו קסם, להתמודד עם המתח של זמן ונצח, מן המתח בין שברים לשלמות. נסחפנו אחריה במסלול הפואטי המרתק, קראנו את מסעה המיוחד, רצונה העז להבין מתי פָלש האוהב לחייה וכבש אותם. ראינו זאת גם בספר שיריה הקודם 'יערב של פריז' - וכך כתבה על מפגש האוהבים, וכמה אניגמטי ונסתר החיבור הזה.

מֵעֵץ נוֹטֶה לִפֹּל

עַל שְׁאֵרִית גְּזָעָיו נִשְׁעָן

מִדַּף שִׁירָה צָהֹב בַּסֵּפֶר הַיָּשָׁן

מֵעֹמֶס הַסַּלִּים עַל תְּאוּצַת הַזְּמַן

מֵעֹמֶק הַכְּאֵב הַנֶּחְרָט עַל דַּף לָבָן.

עוֹד טֶרֶם נִפְגַּשְׁנוּ

הַכֹּל הָיָה מוּבָן. -

ערב של פריז, עמוד 13. העולם מסביב מנצח את השגרה האפורה, הנופים והציפורים סוחפים אותה - -

'לעוף גבוֹה למרְחקים

המַתיזים עלֵינו מעְיינות זכּים

ממזרקוֹת המַים' -

עמוד 41 אבל היופי הזה נותר חידה ומסתורי לנצח, וכך מנסה המשוררת לפרש מראות קסם שכאלה, והקוראים נותרים מרותקים, מבקשים להבין עד מעמקים:

'כִּמְעַט שֶׁנֶּעֶלְמוּ - -

וְלֹא יָדַעְתִּי מִסְתּוֹרָם וְאַחֲרִיתָם' -שם.

כל השינויים הפתאומיים האלה, תמורות הטבע האפופות סוד - מיטיבים לתאר את הקשר בין האוהב לאהובה, - והכול שב לחידה הבלתי פתורה - האם האהבה קרתה בזמן הנכון, מה פשר הכניסה של האוהב הזר לעולמה הפנימי המיוחד:

'חבל על השחר

שפצע את היום

ועל כי נפגשנו

בעיתוי הלא נכון' -

עמוד 48. לפנינו קרוסלה של שירים המציירים מבחר של מצבים שרצופים בשינויים שמטריפים את חייה, שמשבשים את דעתה - מדוע יש רגעים שבהם האוהב הגיע בזמן הנכון וברגע אפל אחר, היא חשה שהעיתוי לא היה נכון. הסערות בחוץ משליכות אל הסערות הפנימיות. לעתים האהבה משנה את סדרי חייה ומעמידים אותו בפני מצבים קיצוניים. ראינו זאת גם בספרה הקודם 'ערב של פריז - בשיר 'טובעת בנחשול' בעמוד 20.

אַךְ רַגְלַי שׁוֹקְעוֹת כְּבָר בְּעֹמֶק

קְנֵי סוּף מְלַטְּפִים אֶת גֵּוִי

דְּקָלִים וּסְלָעִים תּוֹמְכִים בִּי

פָּן אֶמְעַד וְאֶפֹּל עוֹד בַּשְּׁבִי. (20)

הסחרחורת של האהבה מצטיירת לא פעם באותה שפת כישופים, באותה לשון מיתולוגית שמטריפה עונות ונופים במכחול קסם מיוחד.

'מְעוֹפְפִים בְּעֵדֶן עֲטוּרֵי מְשׁוּבָה

מְתַרְגְּמִים מֵחָדָשׁ אֶת תַּנַ"ךְ הָאַהֲבָה' - עמוד .72

ואכן כל זה שבוי בשפת הכישופים - ובהמשך שרה הכותבת:

'זֶה כִּשּׁוּף הָאָבִיב

קוֹסֵם כָּל יָכוֹל

הַפּוֹלֵשׁ לְחַדְרִי בְּמִקְצָב הַמָּחוֹל' -שם.

קצב מסחרר זה ראינו גם בשירי הספר הקודם - והקרוסלה הזאת גורמת לה לחוש חסרת מעצורים, ואכן זה הכיוון בשירה 'שושנת הרוחות' בספר 'ערב של פריז' בעמוד 20.

הוֹ, שׁוֹשַׁנַּת רוּחוֹת

אַמְּצִינִי, עִצְרֵי אֶת דָּמִי

אֲנִי מְעוֹפֶפֶת רָחוֹק

הָשִׁיבִי אוֹתִי לִמְקוֹמִי (20).

לאורך כל הספר נחשפת האהבה בשבעים פניה - קוקטייל של תשוקה, פחד וערגה ללא כלות. עד כדי הפיכת האהבה לדיבוק - טירוף בראשיתי שלא יפוג לעולם. בשיר בעמוד 83 באו מי האהבה עד נפש והמשוררת מבקשת פתרון, מחפשת דרך לצאת מן הדיבוק.

אולַי אֵצא לְחוף רחוק

אולי אקח סוף-סוף טיסה

אעוף למעלה בשחָקים

אצאה למסע

של שִכְחה והדחקה

של הימָלטות ומנוסָה - -

ושורת הסיום -

אוּלַי אֶבְרַח מֵהַדִּבּוּק הַזֶּה,

אוּלַי אֶסַּע...

לפנינו טירוף חושים, טירוף של מסע קסום, מפלים של מים...עוצמה מהפנטת. מה פלא שאחד השערים בספר מצטט כמוטו את הפסוק משיר השירים - "מים רבים לא יוכלו לכַבּות את האהבה ונהרות לא ישטפוהָ". ואסיים בשורות סיום של שיר שתוכלו לתלות על לוח השנה בבית. שם השיר 'לוח שנה'. כך כותבת המשוררת:

"לכן האוהבים

לעולם לא מזדקנים

לוח השנה שלהם

חרוט רק בכוכבים"

עמוד 86.